איך ישוע כיפר על חטאים אם דמו לא נשפך על המזבח שבבית המקדש?

אני לא יכול להאמין שמותו של ישוע שילם את מחיר חטאַי כי התורה מלמדת שרק דם שנזרק על המזבח בדרך מיוחדת מכפר. אין ספק שזה לא מה שקרה עם דמו של ישוע. אז איך ישוע כיפר על חטאיי?

מצוות התורה שעוסקות בהתזת דם על המזבח קשורות לקורבנות שהועלו עליו. במקרים אלה היה צורך להקפיד על כללים מפורשים. במקרים אחרים בתנ"ך הועלו קורבנות ונשפך דם בדרכים שונות ובמקומות שונים. והכי חשוב, אין כל קשר בין הדינים של קורבנות מן החי שהועלו על המזבח, לבין התפיסה ש"מיתתן של צדיקים מכפרת". דמם של הצדיקים כיפר גם כשלא נשפך על המזבח בירושלים.

שמעתי את הטיעון הזה לראשונה במסגרת ויכוח ציבורי שנערך בשנת 1986. רוב האנשים בקהל נראו מופתעים מכך שהטיעון בכלל הועלה. התשובה נראתה להם ברורה מאליה: התנ"ך מפרט דינים מסוימים שיש להקפיד עליהם כשמעלים קורבנות מן החי על המזבח; דמו של המשיח עשה את מה שדמם של הקורבנות סימל. כמובן, אילו האמינו היהודים המשיחיים בקורבנות אדם (והרי אין זה כך), ואילו הטיפה התורה לקורבנות כאלה ודרשה שדמם יותז על המזבח בדרך מסוימת כי אחרת הוא לא יכפר על חטאים (והרי אין זה כך), הייתי מסכים עם הטיעון.

במקרה כזה היה זה רק הוגן לשאול אותך, "אילו הותז דמו של ישוע על המזבח במקדש בהתאם לדרישות שבתורה, האם היית מאמין בו?"

אני יכול כמובן להוכיח שבמקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות אלוהים קיבל קורבנות דם שלא הועלו על המזבח בירושלים (ראה לדוגמה שמואל ב' כ"ד 25-17 ומלכים א' י"ח 39-31).[296] אבל אין זה הנושא האמיתי, שכן: 1) הקורבנות בתורה סימלו את מות הכיפורים של המשיח, אבל המשיח עצמו לא היה אמור לתת את חייו כקורבן מן החי (כלומר, הכוהנים לא העלו אותו כקורבן, והם גם לא אכלו את בשרו לאחר מותו ולא הסירו את קרביו); 2) בהתאם למה שנאמר בתנ"ך ובמסורת היהודית, ישוע נתן את חייו מרצון, כצדיק, כדי לכפר בעד חטאי האנושות. לכן דמו לא נשפך על המזבח, בדיוק כמו דמם של יהודים דתיים, שמותם נחשב לכפרה בעד חטאי בני דורם.[297]

הקושי שלך ליישב את הנושא נובע מדברים שאמר הנביא ישעיהו בפרק נ"ג 10, למשל, על כך שאלוהים ישים את נפשו של עבדו הצדיק לקורבן "אשם".[298] אבל מהטיעון שלך משתמע שהעבד יצטרך לשפוך את דמו על המזבח בירושלים, אם אכן מדובר בקורבן אשם. כמובן שהרעיון הזה נשמע מוזר והוא חוטא לאמת, שכן מדובר בדימויים ובסמלים שעמדו להתגשם, לא בכללים שהיה צורך להקפיד עליהם בפרטי פרטים.

מזבח הדם קשור במזבח הקורבנות. דמו של המשיח קשור לעקרונות שקורבנות אלה סימלו.[299] זו הסיבה שנאמר באיגרת לעברים י"ג 12-11, "הבהמות אשר דמן מובא אל הקודש ביד הכוהן הגדול לכפרת החטא, גופותיהן נשרפות מחוץ למחנה. לכן גם ישוע, כדי לקדש את העם בדמו, סבל מחוץ לשער". אם כך, העם היהודי ואומות הגויים לא נותרו בלי קורבן מכפר. המשיח שילם את המחיר המלא, הגשים את הדימויים ואת התכלית שלשמה כוננה התורה את שיטת הקורבנות, ושפך את דמו למעננו.

 

_{296. הסבר לרציונאל הרבני שמאחורי הטיעון הזה ראה אצל Eliezer Berkovits, Not in Heaven: The Nature and Function of Halahka (new York: Htac, 1983), 47-70.}

_{297. ראה טיעון 3.15.}

_{298. יש הגורסים כי העבד הוא המשיח, ויש החושבים כי מדובר בעם ישראל. ראה טיעון 3.23 (העבד הסובל) וכן טיעונים 4.6-4.5 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית).}

_{299. מעניין שהרבנים בתלמוד טענו שכמה מהכללים והתקנות שקבעו איך בדיוק יש להתיז את דם החיה על המזבח הזכירו את עקידת יצחק. בוויקרא רבה (וילנא) פרשה ב יא (לוויקרא א' 5, 11) נאמר, "וב[קשר ל]איל הוא אומר: צפונה לפני ה'. אמרו: בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין, הקב"ה ב' [קורבן של] כבשים – אחד של שחרית ואחד של ערבית. וכל כך למה? שבשעה שהיו ישראל מקריבין [קורבן] תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה', זוכר הקב"ה עקידת יצחק".}