בחינת גילו של כדור הארץ מציבה שאלות לגבי תאורית האבולוציה שהרי דרושה תוחלת קיום מינימאלית לכדור הארץ על מנת שיאפשר את קיומה של תאורית האבולוציה, כיצד ניתן למודד את גילו של כדור הארץ? 

האם אפשר לקבוע את גילו של כדור הארץ על סמך הרכב החומרים הרדיואקטיביים?

מדענים רבים קובעים שכדור הארץ הוא בן מיליארדי שנים על סמך הרכב חומרים שונים.
שיטת האורניום. בעצם מדובר בארבע שיטות שונות, שבכולן משתמשים בטכניקה המבוססת על השתנות חומרים. כשמתארכים אבן מסוימת על סמך מרכיביה, מסתמכים על ארבעה נתונים עיקריים: מהירות חילוף החומרים, היחס בין מרכיביה השונים של האבן בהווה, ההרכב המקורי שלה, והאירועים ההיסטוריים שעברו עליה ושעשויים להשפיע על הרכבה.
אורניום 238 מתפרק במשך הזמן והופך מבחינה כימית לעופרת 206. כדי לתארך את גילה של אבן כלשהי, יש לדעת את מהירות ההשתנות שלה (מהירות זו ניתנת למדידה במעבדה), את כמות החומר המקורי שהיה קיים בה (למשל אורניום 238) את כמות החומר החומר שמתקבל בסוף הבדיקה (עופרת 206) ואת היחס שהיה קיים בין שני החומרים כשהאבן נוצרה לראשונה.
לדוגמה, לחצי מכמות אורניום 238 דרושים כארבעה מיליארד שנה וחצי כדי להפוך לעופרת 206. לכן, אם נמצא אבן שהיחס בין החומרים המקוריים שלה (אורניום 238 ועופרת 206) הוא 1:1, נסיק שהאבן היא בת ארבע מיליארד שנה וחצי. אבל נניח שלפני שבוע הכנתי אבן כזו בעצמי. נניח שעירבבתי אורניום 238 עם יחס שווה של עופרת 206. האבן תיראה כבת ארבע  מיליארד שנה וחצי, כשבעצם היא רק בת שבוע. כל עוד איננו יודעים בוודאות מה היה הרכב החומר בנקודת ההתחלה, לא נוכל לקבוע את גילה האמיתי.
כדי לתארך אבן כלשהי, עלינו להיות בטוחים שהיא לא עברה תהליכים כלשהם ששינו את היחס בין מרכיביה השונים. אחרי הכול, אם התרחש אירוע כלשהו ששינה את קצב ההתפרקות של האורניום באבן, היא תראה מבוגרת או צעירה מגילה האמיתי.
כמו כן ניתן להשוות בין גילן של אבנים בעזרת שיטות שונות. לדוגמה, בקולורדו הוערכה אבן מסוג באולייט (Beolite) כבת 3.1 מיליארד שנה בשיטה אחת, וכבת 1.1 מיליארד שנה בשיטה אחרת.
לדעת אלה שמאמינים בבריאה, חוסר התאמה זה מטיל ספק בשיטת התארוך. המאמינים באבולוציה, לעומת זאת, טוענים שהסתירה מצביעה על שגיאות מעבדה או על שינויים שחלו באבן מאז שנחשפה על ידי הארכאולוגים שמצאו אותה. המגזין "טיים" תקף את עמדת המאמינים בבריאה, כשדיווח: "טענותיהם של המאמינים בבריאה דומות לאדם שפוסל את לוח הזמנים של הרכבות רק משום שרכבת או שתיים איחרו".
האמנם זה מה שעושים המאמינים בבריאה? האם בדיקה המסתמכת על הרכב חומרים רדיואקטיביים היא אמינה? התשובה היא לא! תהליכים כימיים משנים באורח ניכר את כמות האורניום והעופרת שבאבן. נמצאו אבנים רבות שגילן היה מבוגר מאוד על סמך הרכב החומרים שלהן, על אף שצפייה בתהליך ההתפרקות  העידה שגילן צעיר בהרבה. אם כך, אי אפשר לסמוך על שיטת תארוך זו.

התפרקות חומרים

כמו כן יתכן שקצב ההתפרקות של חומרים רדיואקטיביים השתנה במשך הזמן. הפיזיקאים אינם מקבלים השערה זו, אבל הם, וגם מדענים אחרים, אומרים שחוקים רבים בטבע אינם כפי שהיו בעבר. האָלְדֵן, חוקר המאמין באבולוציה, אמר שחוקי הפיזיקה והכימיה השתנו במהלך השנים. דִירֵק, פיזיקאי בעל שם עולמי, טען שכוח המשיכה היה בעבר חזק יותר. מכאן, שגם אם הממצאים המעידים על השתנות בהרכב החומרים הם עקביים, הם אינם יכולים לשמש הוכחה לגילו של כדור הארץ.
שיטת הפחמן. זוהי שיטת התארוך הנפוצה ביותר היום, והיא מסתמכת על כמות הפחמן 14 בחומרים השונים. פחמן 14 נוצר בשכבות האטמוספרה הגבוהות, כשאטום חנקן 14 נפגע מקרן קוסמית. הפגיעה הזו הופכת את חנקן 14 לפחמן 14. הפחמן 14 מתפזר באטמוספרה ונספג בצמחים בתהליך הפוטוסינתזה. כשבעל חיים אוכל צמחים, הוא קולט חלק מהפחמן 14 שבצמח. אחר כך נטרף בעל החיים הזה, וגם גוף הטורף מקבל פחמן 14. התיאוריה אומרת שהתהליך הזה נמשך זמן רב, והיום, כל בעלי החיים מכילים כמות זהה של פחמן 14.
כשבעל החיים מת, הוא מפסיק לקלוט פחמן 14, ובתהליך הריקבון של הגופה חוזר הפחמן 14 להיות חנקן 14. כלומר, ככל שחומר אורגני הוא ישן יותר, כך הוא יכיל פחות פחמן 14. על סמך תיאוריה זו קובעים את גילם של שלדים.
כדי לקבוע את תאריך מותו של בעל חיים כלשהו, יש לחשב את כמות הפחמן 14 שהיה בגופו כשמת. אבל אם מסיבה כלשהי בעל החיים לא ספג את כל הכמות הרגילה של פחמן 14 ייקבע תאריך מותו כמוקדם יותר מהתאריך הנכון.
החוקרים מניחים שרמת החנקן 14 באטמוספרה לא השתנתה בעשרות אלפי השנים האחרונות. ביסודה של ההנחה הזאת קיימת הנחה נוספת, שגם כמות החנקן ורמת הקרינה הקוסמיות לא השתנו. אבל הנחה כזאת איננה סבירה, משום שקרינה קוסמית נמדדה לראשונה רק בתחילת המאה ה-20. דרוש אומץ רב כדי להניח, על סמך ניסיון שנצבר במאה שנה, שלא חל כל שינוי במשך 30,000 שנה לדוגמא.
כדי לדייק בתיארוך עלינו להניח שקצב ההתפרקות של פחמן 14 קבוע. אבל האמת היא שבתנאי מעבדה ניתן להחיש או להאט את הקצב הזה. ג'והן לינד אנדרסון האט את קצב ההתפרקות של פחמן 14 פי תשע, כשהוריד את המתח החשמלי. משמעות הדבר היא שסערות עם מטען חשמלי מסוגלות לשנות בצורה משמעותית את הכמות של פחמן 14 באטמוספרה, וכך לגרום לשגיאות בתארוך.
הנה כמה דוגמאות לחוסר אמינותה של השיטה:
באוניברסיטת יֶל שבארה"ב קבעו שלוש פעמים את גילה של קרן צבי. התוצאות שנתקבלו הן: 5,340 שנה; 9,310 שנה ו-10,320 שנה.
באוניברסיטת מישיגן בדקו שני חומרים שנמצאו באותה שכבה גאולוגית (כלומר, שתיהן מאותה תקופה) וקבעו את גילו של הראשון ל-1,430 שנה ואת השני ל-2,040 שנה.
יש אין ספור דוגמאות כאלה, והן חייבות לעורר אצל כל אדם את השאלה אם תארוך על סמך פחמן 14 הוא אמין.

איך זה שההרים לא נעלמו מהעולם?

בלאי הוא תהליך שחיקה הדרגתי. טיפות גשם מחלחלות לאדמה וסופגות כימיקלים, שממיסים את הסלעים והופכים אותם למרכיבים כימיים שונים. מרכיבים אלה הופכים בשלב מסוים לאדמה. שכבת האדמה העליונה נסחפת במי הגשמים אל הנחלים, ומשם מגיעה לים. בים שוקעת האדמה בקרקעית.
זהו תיאור פשוט של תהליך הבלאי המתרחש על פני כדור הארץ. לאחר זמן רב צריך גובהם של ההרים להיות שווה לגובה פני הים.
באיזו מהירות זה קורה? כיצד ניתן למדוד מהירות זו?
יש כמה שיטות למדידת קצב השחיקה. הטובה שבהן היא זו שמודדים בה את כמות החול שבשפך הנהרות ואת כמות המים הזורמים בנהר מדי שנה. בעזרת שני נתונים אלה ניתן לחשב כמה חול ובוץ נסחפים לים במשך שנה אחת, וכך לחשב את מהירות השחיקה הממוצעת של האדמה.
רשויות שונות העריכו את השחיקה בעזרת שיטה זו, ובכל זאת הגיעו חוקרים שונים  לתוצאות שונות. שֶלדון ג'דְסטון טוען שפני היבשה נשחקים ב-2.4 ס"מ בכל אלף שנה, בעוד שקארל טורקיאן טוען שהשחיקה היא בשיעור של שישה ס"מ בכל אלף שנה. בשני המקרים מדובר בשחיקה איטית, שלא ניתן להבחין בה בעין רגילה.
על פי החישוב האיטי יותר, זה של ג'דסטון, פני הקרקע צריכים להיות שווים לפני הים כעבור 34 מיליון שנה, והים צריך להמלא סחף תוך 340 מיליון שנה. אבל דבר כזה הרי לא קרה, על אף שחוקרים רבים מייחסים לכדור הארץ גיל מופלג של מיליארדי שנה.

אילו בעיות מעורר חקר הגלקסיות?

הממצאים שעולים מחקר הגלקסיות אינם תואמים את התיאוריה, לפיה העולם נוצר לפני מיליארדי שנה. הכוכבים קיימים בקבוצות שנקראות גלקסיות, והגלקסיות קיימות בקבוצות שכל אחת מהן נקראת צְביר. המחקר מלמד שאין לגלקסיות מספיק כוח משיכה כדי להשאיר אותן כצְביר לאורך זמן.
אסטרונומים מחשבים את המסה של גלקסיה על פי האור שהיא מקרינה. לאחר שמחשבים את המסה של כל גלקסיה, ניתן לחשב גם את כוח המשיכה שמחזיק את כל הגלקסיות יחד. בעזרת נתון זה אפשר לחשב את מהירות התנועה של כל גלקסיה ביחס לשכנותיה לצְביר, וזאת בעזרת מדידת שובל האור שלה. הנתונים של המסה, כוח המשיכה ומהירות התנועה מאפשרים לקבוע את כוח המשיכה הדרוש לגלקסיות כדי להישאר זו ליד זו.
התוצאה מפתיעה: אין לגלקסיות מסה (כוח משיכה) גדולה מספיק כדי להתגבר על מהירות התנועה שלהן. אם התוצאות של מדידת המסה שנעשתה היו קרובות לאמת, הצבירים לא היו שורדים זמן רב.
ניקח לדוגמה את הצביר קוֹמה. כדי שצביר זה ישרוד עשרה מיליארד שנה, כפי שטוענים האסטרונומים, המסה שלו צריכה להיות גדולה פי שבע מהמסה שנמדדה לו. לצביר הוגו נורגו נמדדה מסה בשיעור של 2% מהכמות הנדרשת. המסקנה היא שלא יתכן שהצבירים קיימים עשרות מיליארדי שנים.

האם מערכת השמש בת ארבעה מיליארד שנה וחצי?

רוב חוקרי כדור הארץ והחלל מעריכים שגילה של מערכת השמש הוא כארבעה מיליארד שנה וחצי. דעה זו חדרה לספרות המדעית המודרנית, על אף שממצאים חדשים סותרים אותה. לפי ממצאים אלה, השמש לא יכולה לשרוד תקופה כה ארוכה. זמן קצר לאחר שפירסם ניוטון את מסקנותיו התפרסמה עבודה מדעית אחרת, שטענה שהשמש שואבת את האנרגיה שלה ממטאורים שנופלים לתוכה מדי פעם. יש בעיה עם ההנחה הזאת, משום שבמקרה כזה היה אורך השנה משתנה כל הזמן, שכן כמות המטאורים שנופלים לתוך השמש משתנה בקביעות, ואילו אורך השנה אינו משתנה לעולם.
בשנת 1850 אמר הרמן ואן הלמהוֹלץ, שהאנרגיה של השמש נוצרת עקב התכווצות החומר שמרכיב אותה. במלים אחרות, הוא טען שהשמש מאבדת מנִפחה אך לא ממשקלה. אבל ג'ורג' אָבֵּל, חוקר היקום, הראה שתיאוריה זו איננה אפשרית. הוא חישב ומצא שאם הנחה זו  נכונה, הרי שהשמש לא יכולה להאיר יותר ממיליון שנה, וכך יוצא שהנחה זו מפריכה את הטענה שהשמש היא בת מיליארדי שנים.
עם גילוי הרדיואקטיביות מיהרו הגאולוגים (חוקרי כדור הארץ) לתארך את גיל העולם. על סמך רמת הרדיואקטיביות נקבע שהעולם הוא בן מיליארדי שנים. לפיכך הם הסיקו שגם השמש היא בת אותו גיל. המדענים ניצבו בפני אתגר: היה עליהם למצוא את מקור האנרגיה שמאפשר לשמש להאיר באופן רצוף במשך ארבעה מיליארד שנה וחצי. הם העלו את האפשרות שאנרגיית השמש נוצרת ממיזוג של מימנים, בדומה לזו שקיימת בפצצת מימן. מאז אותה קביעה למדו הסטודנטים למדעים שהשמש היא פצצת מימן אחת גדולה.
כששני אטומים של מימן מתחברים, נוצר הליום ומשתחררים ניוטרונים. קשה להבחין בקיומם של ניוטרונים, אבל ניתן לזהות אותם בעזרת חיישנים. כמות הניוטרונים שנמדדת בשמש היא כעשירית ממה שהיינו מצפים למצוא בה, אם אכן האנרגיה שלה היא תוצאה של אטומי מימן שהתחברו. אם כך, ברור שאנרגיית השמש אינה תוצר של התחברות בין אטומים. אם כך, מה מקור האנרגיה העצומה שלה? בשנת 1979 דיווחו ג' א' אֶדי וא'  א' בּוּרנָזיאן שהשמש עברה תהליך של התכווצות בארבע מאות השנה האחרונות לפחות. גם דוֻנְהאָם ואחרים הגיעו למסקנות דומות. אם כך, גילה של השמש איננו הגיל המשוער שהמדענים יִחסו לה עד כה, והראיות אף תומכות בדעתו של הלמהוֹלץ (בעניין גילה הצעיר של השמש).

התרחבות היקום

כתבי הקודש מציינים במספר מקומות שהיקום "התרחב" או "נמתח". לדוגמא ישעיהו אומר שאלוהים מתח את השמים כמו שמותחים אוהל (ישעיהו מ' 22). הפסוק מעיד על כך שכדור הארץ גדֵל מאז הבריאה. אלוהים מותח אותו, גורם לו להתרחב.

אין ספק שמי שקרא את הפסוק בעבר חשב שהוא מוזר, כי השמים אינם נראים כאילו הם מתרחבים. מדענים אתיאיסטיים חשבו פעם שהיקום נצחי ובלתי משתנה. הרעיון שהיקום משתנה ומתרחב נחשב בעבר לשטות בעיני רוב המדענים. רוב האסטרונומים בימינו מאמינים שהיקום אכן מתרחב. בשנות העשרים של המאה הקודמת גילו האסטרונומים שקבוצות צפופות של כוכבים המושכים זה את זה, בעצם מתחילים להתרחק זה מזה. עובדה זו מעידה על כך שהיקום אכן מתרחב. כדי להבין זאת טוב יותר חִשבו לרגע על נקודות שמצוירות על בלון. ככל שהבלון מתנפח, הנקודות מתרחקות זו מזו. אם היקום כולו אכן נמתח, הגלקסיות מתרחקות זו מזו.

התרחקות הירח

הירח מתרחק מכדור הארץ באיטיות. בכל פעם שהוא מקיף את כדור הארץ, כוח המשיכה שלו גורם למי האוקיינוסים לגאות. הגאות גורמת לירח להסתובב סביב עצמו ולהתרחק מכדור הארץ בכארבעה ס"מ מדי שנה. משמעות הדבר שבעבר הירח היה קרוב יותר לכדור הארץ. למשל, לפני 6,000 שנה הירח היה קרוב אלינו ב-244 מטרים בהשוואה להיום (קרבה חסרת משמעות בהתחשב בעובדה שהמרחק בין הירח לכדור הארץ הוא כ-1,287.5 ק"מ). אם כך, התרחקות הירח מכדור הארץ אינה מהווה בעיה לגבי מי שמאמין שהיקום נוצר לפני כ-–6,000 שנה. אבל אם גילם של הירח וכדור הארץ הוא מעל לארבע מיליארד שנה (כפי שגורסת האבולוציה), אנחנו בבעיה קשה. אם זה נכון, יוצא שהקרבה של הירח לכדור הארץ לפני 1.4 מיליארד שנה היתה צריכה להיות מוחלטת. בעייתיות זו מעידה על כך שגיל הירח אינו יכול להיות זהה לגיל שנותנים לו האסטרונומים בימינו. אסטרונומים שאינם מאמינים באלוהים מנסים למצוא הסברים אחרים, שיְישבו את הבעייתיות שיוצרת תיאוריית "המפץ הגדול". חלקם מניחים שקצב ההתרחקות של הירח היה קטן יותר בעבר. אבל זוהי הנחת יסוד בלתי מבוססת, שנועדה להצדיק הנחת יסוד קודמת. ההסבר הפשוט ביותר הוא שהירח אינו בן מיליארדי שנים. התרחקות הירח מהווה בעיה עבור חסידי תיאוריית "המפץ הגדול", אבל היא תואמת היטב את כתבי הקודש.

שדות מגנטיים של כוכבי הלכת

במערכת השמש ישנם כוכבי לכת רבים שהשדות המגנטיים שלהם חזקים. שדות אלו נוצרים בגלל זרמים חשמליים בחלל, ונחלשים במשך הזמן. מדידות של השדה המגנטי של כדור הארץ מלמדות שהוא הולך ונחלש משנה לשנה. אם כוכבי הלכת הם אכן בני מיליארדי שנה (כפי שמאמינים חסידי האבולוציה), יוצא שהשדות המגנטיים שלהם צריכים להיות היום מאוד חלשים, אבל אין זה כך כלל וכלל, במיוחד עם השדות המגנטיים של הכוכבים שנמצאים מחוץ למערכת השמש. ההסבר ההגיוני הוא שכוכבי הלכת הם בני אלפי שנים, כפי שאכן מלמדים הכתובים.

כוכבי שביט

כוכבי שביט עשויים מקרח ואבק. רבים מהם מקיפים את השמש במסלול אליפטי. הם נמצאים רוב הזמן הרחק מהשמש, אבל מדי פעם מתקרבים אליה. בכל פעם שכוכב שביט מתקרב לשמש, חלקיקים ממרכיביו מתפוצצים בגלל הקרינה החזקה. זו הסיבה שכוכבי השביט יכולים להקיף את השמש רק במשך זמן מוגבל לפני שהם נעלמים לגמרי (הזמן המקסימלי הוא כ-100,000 שנה). מכיוון שאת השמש מקיפים כוכבי שביט רבים, ניתן להסיק שמערכת השמש קיימת פחות מ-100,000 שנה, ומסקנה זו תואמת את הנאמר בכתבי הקודש.

גם מדענים שאינם מאמינים בקיומו של אלוהים אבל מאמינים שמערכת השמש היא בת 4.5 מיליארד שנה, יודעים שכוכבי השביט קיימים רק במשך זמן מוגבל. הם מניחים שכוכבי שביט חדשים נוצרים ומחליפים את אלו שנעלמו. הם טוענים שיש מאגר ענק של גופים העשויים מקרח ואבק ומקיפים את השמש. הרעיון הוא שמדי פעם "נופל" גוף מהמאגר ישר למסלול הקרוב לשמש, וכך נוצר כוכב שביט "חדש". מה שמעניין הוא שעדיין לא נמצאה שום עדות למאגר כזה, ולכן אין כל סיבה להאמין שהוא קיים. העובדות שידועות לנו על כוכבי השביט תואמות את האמונה במערכת שמש צעירה.

  _{צוטט על ידי פריץ רידנור בספרו Who Says, G/L Publication, Regal Books, 1967}

  _{J. G. Machen, Christianity and Liberalism, pp. 28, 29
  George Wald, “The Origin of Life”, Scientific
American, Vol. 191, #2, P. 46
 
 The Origin Of Life, A.I. Oparin, NY Dover Publications, 1960, p. 60
 
 Science News Letter, Harold Shapely, July 3, 1965, p. 10
 
 The Origin Of Life, George Wald, Scientific
American, Vol. 191; 1954, p. 49
 
 Putting Darwin Back in the Dock, Time, March 16, 1981, p. 81
 
 William H. Matthews, NY, Barnes and Noble, 1962
 
 Fring and Frings, Concepts of Zoology, New York: Macmillan, 1970, p. 53, 54
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 171
 
 Harlod F. Blum, Time’s Arrow and Evolution, Princeton, 1968, p. 150
 
 A. M. Winchester, Genetics, Dallas: Houghton Mifflin, 1966, p. 405
 
 Theodosius Dobzhansky, Evolution, Genetics and Man, NY: John & Sons, 1955, p. 103
 
 Robert Ardrey, The Territorial Imperative, NY: Dell Publishing Co., 1966, p. 51, 87
 
15 P. Scott reviewing “The Natrual History of Aggression”, p. 280
 
 Petre Kropotkin, Mutual Aid, NY: Doubleday,  & Co. , 1909,page p. Viii
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 83
 
 Petre Kropotkin, Mutual Aid, NY: Doubleday, page & Co. , 1909, p. iX
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 83
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American . שם,  P,171  
  William H. Matthews III, Fossils, NY: Barnes and Noble, 1962, p. 158
  שם.
 
 A. Pavlov, “Le Crtace inferiur de la Russe et sa faune”, Nouv. Mem. Soc. Nat. Moscov Novv Serie XVI livr. 3 1901, p. 87.מצוטט על ידי Leo Berg, Nomogensis, בתרגומו של J. N. Rostovtsov, Cambridge: MIT Press, 1969, p. 74
.
  Leo Berg, Nemogenesis, p. 108
 
 Waldo Shumway and F. B. Adamston, Introduction to Vertebrate Embryology, NY: John Wiley and Sons, 1954, p. 5
 
 Robert H. Dott and Roger L. Batten, Evolution of the Earth, St. Louis: McGraw-Hill Book Co. , Inc. 1971, p. 86
 
 המילון החדש, אברהם אבן שושן, הוצאת ספרים קריית ספר ירושלים, 1986, עמוד 914.
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 187-186
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 316
 
 E. C. Olson, The Evolution of life, NY: Menton Books, 1965, p. 94
 
 Theodosius Dobzhansky, Evolution Genetics and Man, NY: John Wiley and Son, Inc., 1955, p. 227, 228
 
 H. H. Newman, Evolution Genetics and Eugenics, Chicago: University of Chicago Press, 1932, p. 53, מצוטט על ידי Bolton Davidheiser, Evolution and Christian Faith, Grand Rapids: Baker BookHouse, 1969, p. 232
 
 David Lack, Evolutionary Theory and Christian Belief, London: Methuen, 1957, p. 65, מצוטט על ידי Arthur C. Custance, in Convergence and the Origin of Man, Brockville: Privately published, 1970, p. 17
 
 E. H. Colbert, Evolution of the Vertebrates, New York: John Wiley and Son, 1969, p. 336, 337
 
 E. C. Olson, The Evolution of Life, New York: The New American Library, 1965, p. 42
 
 J. Z. Young, The Life of Vertebrates, New York: Oxford University Press, 1962, p. 726
  Robert H. Dott, Jr. And Roger L. Batten, Evolution of the Earth, St. Louis: McGraw Hill Book Co., 1071, p. 434
 
 C. E. Oxnard, “Human Fossils: The New Revolution”, The Great Ideas Today, 1977, Chicago: The Encyclopedia Brittanica, 1977, p. 142-143
 
 Philip V. Tobias, “Early Man in East Africa”, Science, Vol. 149, p. 22
 
 James R. Beerbower, Search for the Past, Englewood Cliffs: Prentice-Hall, Inc., 1968, p. 39
 
 Louis V. Pirsson and Charles Schuchert, Textbook of Geology, New York: John Wiley and Sons, 1920, p. 711,712, 826
 
 William H. Twenhofel and Robert R. Shrock, Invertebrate Paleontology, New York: McGrew-Hill Book Co., 1935, p. 19
 
 Derek V. Ager, Principles of Paleoecology, San Francisco: McGrew-Hill Book Co., 1963, p. 108
 
 Teilhard de Chardin, The Future of Man, New York: Harper and Row, 1948, p. 85,  מצוטט על ידיA.E. Wilder Smith, Man’s Origin, Man’s Destiny, Wheaton: Shaw Publishers, 1968, p. 100
 
 D. M. S. Watson, London Times, August 3, 1929,  מצוטט על ידי Bolton Davidheiser, Evolution and Christian Faith, Grand Rapids: Baker Book House, 1969, p. 155
 
 E. Peter Volpe, Understanding Evolution, 2nd ed. , Dubuque: Wm. C. Brown Co. Publishers, 1970, p. xi
 
 . G. Walls, Julian Huxley, G. P. Walls, The Science of Life, New York: The Literary Guild, 1934, p. 314
 
 J. H. Rush, The Dawn of Life, Garden City: Hanover House, 1957, p. 90
 
 The New Testament Documents: Are They Reliable?, P. 15
 
 Does the Bible Contradict Itself?, p.13-14
 
  p.107 The Dead Sea Scrolls and the Bible,
 
 Why I am not a Christian, p. 11
 
 Who mooved the stone? Zondervan, 1971, Preface
 
 Carl Jung, Modern Man in Search of a Soul, New York, Rutledge Books, 1933
 
 אלברט אינשטיין, צוטט על ידי Mead, p. 192
 
 מצוטט על ידי Bill Bright, Jesus and the Intelletual, p. 14
 
 Ends and Means, p. 270 ff
 
 Religion Is a Gigantic Fraud, San Diogo, Calif.: The Thinkers Club, Box 2832, dept. RG
 
 Francis Schaeffer, True Sprituality, p. 1}