האם משיחיים מאמינים שישוע הוא אלוהים?! זאת לא עבודת אלילים?

מאמרים - אלוהים

עבודת אלילים?טענה: "אם אתם טוענים שישוע הוא אלוהים, אתם בעצם הופכים אדם לאלוהים. אתם עובדי אלילים!"

אנו מאמינים שבן האלוהים, שהיה קיים מלפני היווסד תבל, ושדרכו נברא העולם, יצא מלפני אביו ולבש בשר, והתגלה לנו כישוע המשיח. הוא חי עלי אדמות, מת וקם לתחייה מן המתים, ושב אל אביו. ועכשיו הוא יושב בשמים לימין אלוהים. אנחנו מבינים שישוע, בן האלוהים, הוא צלם אלוהים, זה שמלוא האלוהים שוכן בו, זה שדרכו הוא התגלה לאנושות. היות שהבן יצא מלפני אביו והיות שהוא שותף לטבעו האלוהי, במובן מסוים אפשר לומר שישוע הוא אלוהים (או אלוהי או שמימי), אבל אנחנו זוכרים תמיד את העדות המופלאה של כתבי הברית החדשה, שלפיהם ישוע הוא בן האלוהים. אני יכול להוכיח לך מהכתובים שאין כל עבודת אלילים במה שאנחנו מאמינים בו. אלוהים תמיד התגלה לעמו, והוא עשה את זה לצמיתות ובדרך שלמה יותר דרך בנו ישוע.

שאלת אלוהותו של ישוע - האם הוא בן אלוהים או לא - היא אחד הנושאים החשובים ביותר שעולה לדיון בשיחה בין יהודי מסורתי לבין תלמיד של ישוע. הרגשות גואים בנקודה זו, ובדרך כלל הדיון נקלע למבוי סתום. ההתנגדות שעולה בנקודה זו היא לפעמים סתם גסת רוח. למשל, "האלוהים שלכם לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים". במקרים אחרים נשמעים טיעונים מתוחכמים יותר, כמו, "אתם אומרים שישוע הוא אלוהים, אבל התנ"ך אומר: 'לא איש אל' (במדבר כג׳, יט׳). אלוהים איננו אדם, וכך יוצא שהאמונה שלכם סותרת את הכתובים". יש גם תקדים רבני לוויכוח הזה, ולפיו, מה שכתוב בבמדבר כג׳, יט׳ "נאמר משום שבלעם חזה שאיש מסוים יטעה את בני האדם ויטען שהוא אלוהים".[1] איך נוכל לענות לטיעונים האלה בדרך הגיונית וכנה?

יהיה זה רק הוגן לומר שאני בהחלט מבין איך האמונה שלנו עלולה להיראות למישהו מבחוץ. אנשים מבחוץ עלולים לחשוב שה״ישוע״ של המשיחיים איננו שונה מכל גורו אחר, מכל אדם קדוש או מכל קיצוני דתי שטוען שהוא אלוהים. במארס 1996 הייתי אמור להגיע לעיר אַנַנטַפּוּר שבחבל אַנדרֲה פּרַדֶש בהודו. שמה של העיר התפרסם בגלל סגידתה לסַאטיֲה סַאי בַּאבָּא, אלוהים-אדם. לפני הנסיעה, בדצמבר 1995, קראתי בעניין רב דו"ח שכתב פול מורפי מ-Religion News Service ("שירות חדשות הדת"):

חסידיו של סאי באבא רואים במנהיג ההינדי, שנולד ב-1926, גלגול של הסאי באבא משירדי, והתגלות אנושית של האלים ההינדיים שיווא ושאקטי. לדברי מייקל גולדשטיין, שעמד בראש המשלחת האמריקנית [שביקרה במשרדים הראשיים של סאי באבא בפּוּטאפארטי בהודו בנובמבר 1995], "החסד הטהור, המרשים, העמוק שצולח על מי שעומד בנוכחותו הוא עדות לאהבתו שיודעת הכל".
כשאני קורא דיווח כזה אני אומר, "זה מגוחך. סתם אדם שחי בהודו - הוא לא יכול להיות אלוהים". וכשאני מבין שיהודי (מייקל גולדשטיין) הוא זה שעמד בראש המשלחת שיצאה לסגוד לסאי באבא, אני מתמלא בצער עמוק. "איך יכול יהודי להאמין בדברים כאלה?"

"בדיוק כך!" ודאי תאמר. "כך גם אני מרגיש כשאני שומע שאתם סוגדים לישוע. הדברים האלה צריכים להישאר מחוץ לתחום עבורנו". בסדר, בוא נבדוק את העניין ונראה מה יש לתנ"ך לומר על כך. אם יסתבר שהאמונה שלנו בישוע היא בדיוק כמו האמונה של אחרים בסאי באבא - הרי שאתה צודק ואנחנו לגמרי טועים. אבל האם האמונה שלנו מבוססת על הכתובים, ואם היא עונה על שאלות רבות שעד כה נותרו בלי מענה ומשלימה פערים שקיימים בכתבי הרבנים, יהיה עליך לחשוב על כל העניין מחדש. אם כך, אסביר במה בדיוק אנחנו מאמינים. אפתח בציטוט של פתגם יהודי מוכר: "את האלוהים לא ראה איש מעולם".
אתה יודע מי כתב את המילים האלה? לא אחר מאשר יוחנן, הדייג היהודי שהיה לאחד מתלמידיו הנאמנים ביותר של ישוע, ולמען האמת גם אחד המורים היהודיים הרוחניים ביותר שהעולם ראה מעודו. בבשורה החשובה שהוא כתב, הנקראת על שמו, הוא כלל כמה הצהרות משמעותיות ביותר.
לפני שיוחנן הסביר ש"את האלוהים לא ראה איש מעולם", הוא כתב, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים" (יוחנן א׳, א׳-ב׳). יהיה "הדבר" הזה מי שיהיה, היה לו קשר יחודי עם אלוהים. יוחנן אומר פעמיים שהדבר היה בראשית עם האלוהים, ויחד עם זאת הוא אומר שהדבר היה אלוהים. יוחנן ממשיך ומסביר, "הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' ג׳). "הדבר" שהיה קיים מבראשית לא עשה את הכל לבדו, אבל הכל נהיה באמצעותו, על ידיו. הדברים האלה מזכירים את דבריו של שאול מהברית החדשה: "הרי לנו יש אלוהים אחד, האב אשר הכל ממנו ואנחנו למענו; ואדון אחד, ישוע המשיח, אשר הכל דרכו ודרכו אנחנו מתקיימים." (הראשונה לקורינתים ח׳, ו׳. ראה גם עברים א׳, ב׳). אם כך, כל הדברים מקורם באלוהים.

ועכשיו חזור לסיפור הבריאה בבראשית א'. מה נאמר שם? כיצד ברא אלוהים את העולם? הוא ברא הכל ע״י דברו. שוב ושוב נאמר, "ויאמר אלוהים..." לדוגמה, "ויאמר אלוהים: 'יהי אור', ויהי אור" (בראשית א׳, ג׳). "ויאמר אלוהים: 'יקוו המים שמתחת השמים למקום אחד, ותיראה היבשה', ויהי כן" (פס' ט׳). בתהילים לג׳, ו׳ נאמר, "בדבר ה' שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם." אם כך, אלוהים ברא הכל על ידי דברו. בבראשית א', הדגש הוא על האלוהים שאומר את דברו. ביוחנן א', הדגש הוא על הדבר עצמו - ישות אלוהית, שנמצאת עם אלוהים והיא גם אלוהים. מה זה אומר?

 

 

מחוץ לקופסא

אשאל שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה: מדוע אלוהים דיבר בשעת הבריאה? מדוע הוא לא "עשה את זה" בלי להשמיע קול? למי הוא דיבר? האם הוא השתמש בשפה מסוימת כשעשה את זה? אין ספק שלמילים שאמר היה כוח יצירתי, שלמצוותו היתה יכולת ביצוע, יכולת מוחשית. אלוהים דיבר, ויהי. דברו היה המשך ישיר לטבע שלו, צורת הביטוי של הרצון שלו - יעיל, מלא חיים ועוצמה. לא היה זה רק אוסף של אותיות, הברות וצלילים. לדבר אלוהים יש עוצמה מלאת כוח וחיות!

ועכשיו נעיין בפסוקים מהתנ"ך, שמובאים כאן מבלי שיוצאו מהקשרם. כל אחד מהם מדבר על דבר אלוהים, שנשלח לבצע משימה כזו או אחרת.
"ויזעקו [בני ישראל] אל ה' בצר להם,
ממצוקותיהם יושיעם.
ישלח דברו וירפאם,
וימלט משחיתותם."
(תהלים קז׳, יט׳-כ׳)
 
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים,
ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ
והולידה והצמיחה,
ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל,
כן יהיה דברי אשר יצא מפי:
לא ישוב אלי ריקם,
כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו." 
(ישע' נה׳, י׳-יא׳)

השולח אמרתו ארץ;
עד מהרה ירוץ דברו.
הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר.
משליך קרחו כפיתים.
לפני קרתו מי יעמוד?
ישלח דברו וימסם;
ישב רוחו, יזלו מים."
(תהלים קמז׳, טו׳-יח׳)

מה המשמעות של כל ההצהרות האלה? הפסוקים האלה מסבירים כיצד אלוהים, שהוא רוח ובלתי נראה, מוציא לפועל את רצונו עלי אדמות. הוא עושה את זה באמצעות דברו. זו הדרך שבה הוא מתקשר איתנו ומתגלה לנו. מצד אחד הוא עשה את זה באמצעות דברו הכתוב. דרך דברו אנחנו לומדים להכיר את רצונו, את טבעו ואת אופיו. (מזמור קיט׳ מכיל שפע של פסוקים בעניין זה). באמצעות הכתובים אנחנו לומדים להכיר את אלוהים. דברו ראוי להלל ושבח, "באלוהים, אהלל דברו, באלוהים בטחתי; לא אירא מה יעשה בשר לי." (תהילים נו׳, ה׳)

אבל זה לא הכול. המילה "דבר" לא משמשת רק ביחס לדבר אלוהים. היא משמשת גם כדי לציין דבר מה, משהו, עניין. הדברים שהאדם אומר מעידים על כוונות, על מציאות מסוימת. מן הראוי להביא כאן השוואה מעניינת שערך חוקר התנ"ך ג' א' פ' נייט:
בסיפור קומיקס, הדברים שאומרות הדמויות השונות מופיעים בתוך בועה, שמתחברת בשני קווים חדים לפיו של הדובר. הדברים שכל דמות אומרת יוצרים בקורא תחושה חזקה, כשהם ממוסגרים בתוך רצועת הקומיקס. התחושה היא שהדברים אכן יצאו מפיו של הדובר, שהמילים אכן יצאו מפיו כצלילים, התגבשו והפכו לעננים קטנים ומוחשיים. התחושה היא שאת הנעשה אין להשיב. אי אפשר לדחוס את המילים בחזרה לפיו של הדובר - הן התגבשו ולבשו צורה משל עצמן. אפשר רק להתמודד איתן - לטוב או לרע. כך זה גם עם התנ"ך, ברגע שמילה מסוימת יצאה מליבו של אדם או של אלוהים ונאמרה בקול, היא הופכת לדבר בפני עצמו." (ראה למשל בראשית כז׳).[2]

הרבנים לקחו את העניין הזה צעד אחד נוסף קדימה, היות שאלוהים נחשב מאז ומתמיד ל-"בלתי נגיש", היה צורך לספק חוליה מקשרת כלשהי בינו לבין יצירי כפיו. אחת החוליות החשובות בחשיבה הרבנית היתה "הדבר", שנקרא "מימרא" בארמית (מהשורש אמ"ר, שמשמש לכל אורך סיפור הבריאה בבראשית א', היכן שאלוהים אמר, ועולם החומר לבש צורה ונברא). עניין המימרא מופיע מאות פעמים בתרגומים לארמית - בתרגומים ובשכתובים של התנ"ך שהוקראו בבתי הכנסת לפני שישוע בא אל העולם, בתקופה שבה הוא התהלך עלי אדמות וגם אחרי שנצלב. התרגומים נוצרו משום שבמקומות מסוימים, רוב היהודים לא הבינו עברית. הם חיו וגדלו בסביבה דוברת ארמית, ונזקקו לתרגומים לארמית כדי שיוכלו להבין את קטעי התורה שהוקראו בציבור.

ניקח לדוגמה את בראשית ג׳, ח׳. רוב האנשים שהקשיבו לתורה שהוקראה בציבור לא היו מבינים את הנוסח העברי של הפסוק, שאומר, "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן". כמה משמעותי הוא ההבדל שיוצרת מילה אחת קצרה! במקרה זה המילה היא "קול". אילו הפסוק המתורגם לארמית היה אומר שה' מתהלך בגן, זה היה נשמע מוכר מדי, ברור מדי. לכן התרגום הכניס כאן שינוי קל: לא ה' הוא זה שהתהלך בגן, אלא המימרא שלו! המימרא לא היתה משהו דומם; זה משהו שמתהלך, משהו שיש לו אישיות.[3]
ועכשיו אני רוצה שתעיין בטבלה שלהלן. לצד המקור העברי מובא תרגום חופשי של הארמית. זכור שהתרגומים לארמית נחשבו לרשמיים, ושימשו בבתי הכנסת. היתה להם משמעות רבה בחיי הדת של העם. הנה כמה דוגמאות:


תרגום ארמי

עברית

מקור

ויינחם אלוהים בדברו כי עשה את האדם בארץ ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ בראשית ו', ו׳-ז׳ 
ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן בין דברי וביניכם" ויאמר אלוהים, "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם" בראשית ט', יב׳
והאמין [אברהם] בדבר ה' והאמין [אברהם] בה' בראשית טו׳, ו׳
ויבוא דבר אלוהים אל אבימלך ויבוא אלוהים אל אבימלך בראשית כ׳, ג׳
יצף דבר ה' ביני ובינך יצף ה' ביני ובינך בראשית לא׳, מט׳
וכהימינו במימרא דה' ויאמינו בה' שמות יד׳, לא׳
ומַלֵיל מימרא דה' את כל הדברים האלה וידבר אלוהים את כל הדברים האלה שמות כ', א׳
והעדתי לך את דברי שם[4] ונועדתי לך שם שמות כה׳, כב׳
ופניתי להיטיב איתכם דרך דברי ופניתי אליכם ויקרא כו׳, ט׳
קום כען מימרא דה' קומה ה'! במדבר י', לה׳
חזור כאן מימרא דה'! שובה ה'! במדבר י', לו׳
היד ה' תעכב? היד ה' תקצר? במדבר יא׳, כג׳
ה' הכרזתי בדברי אני ה' דיברתי אני במדבר יד׳, לה׳
ותמרו את דבר ה' אלוהיכם ותמרו את פי ה' אלוהיכם דברים א', כו׳
ה' אלוהיכם המדריך לפניכם - דברו ילחם לכם ה' אלוהיכם ההולך לפניכם - הוא ילחם לכם דברים א', ל׳
דברי ידרוש מעימו  אנוכי אדרוש מעימו דברים יח׳, יט׳
ה' אלוהיך - דברו עובר לפניך ה' אלוהיך - הוא עובר לפניך דברים לא׳, ג׳
כאשר דברי תמך במשה - דברי יתמוך בך כאשר הייתי עם משה אהיה עימך יהושע א', ה׳
דבר ה' יהיה שומע בינותינו ה' יהיה שומע בינותינו שופטים יא׳, י׳
ישראל תיוושע במימרא דה' ישראל נושע בה' ישעיהו מה׳, יז׳

  
  
 
  
  
  
 
  
  
 
   
  
  
  
  
 
  
  
   
  



ואם לא די בדוגמאות האלה (שכן יש עוד רבות אחרות), עיין בבראשית כח׳, כ׳-כא׳ - הנדר שנדר יעקב. בעברית נאמר, "אם יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוהים". בתרגום אונקלוס לארמית נאמר, "אם יהי מימרא דה'  עימדי... אז יהיה  מימרא דה' לי לאלוהא". לפי התרגום לארמית, נודר יעקב שדבר אלוהים הוא שיהיה אלוהיו! ואת הנוסח הזה הקריאו בבתי הכנסת במשך עשרות, אם לא במשך מאות בשנים. שבוע אחר שבוע שמע העם על המימרא הזאת, שמתהלכת, מדברת, בוראת, מושיעה וגואלת - המימרא, דבר אלוהים שהיה אלוהיו של יעקב.
ריסטו סנטלה, המלומד המשיחי מפינלנד, שמתמצא היטב בשפה העברית ובכתבי חכמים, מסכם את הראיות שעולות מן התרגום: "המימרא יהיה 'לאלוהא', אברהם נצדק על ידי המימרא, התורה ניתנה על ידי מימרא, משה התפלל למימרא, ישראל יוושע על ידי המימרא, זרע ישראל יצדקו על ידי מימרא, ואפילו העולם נברא דרכו".[5] לפי תרגום נאופיטי, שמייצג מסורות חשובות ומוקדמות, האדם נברא בצלם המימרא של ה'! עיין גם בתרגום יונתן בן עוזיאל - תרגום שהודפס בכל כתבי הקודש הרבניים (שנקראים "מקראות גדולות"). בדברים ד', ז׳ נאמר, "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" אבל בתרגום יונתן נאמר שהמימרא של ה' יושב על כורסה רמה (כס גבוה), ושומע את תפילותינו בכל פעם שאנחנו מביאים אותן בפניו. זוהי רק סקירה חלקית של המושג "דבר" או "מימרא" כפי שהוא עולה מן התרגומים לארמית.

נחזור עכשיו לאמיתות העמוקות שפותחות את בשורת יוחנן בברית החדשה, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם" (יוחנן א' , א׳-ד׳). זה נשמע כל כך יהודי! (נסה לקרוא את הפסוקים האלה שוב, והפעם החלף את המילה "הדבר" וכל התייחסות אליו, במילה "מימרא". המסר הולך ומתבהר.)
יוחנן, שהיה יהודי גלילי, הכיר היטב את המושג הארמי מימרא. אבל היות שכתב את הבשורה שלו ביוונית, הוא השתמש במונח היווני לוגוס. מעניין שפילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הדגול ביותר בימיו ובן דורו של ישוע, הרבה לדבר על הלוגוס.
למרות שבמובן מסוים זהו היבט של האלוהות, הלוגוס מופיע לפעמים כישות נבדלת, כלומר פלג אישי למחצה של אלוהים. פילון השתמש במונח הזה כדי לגשר על הפער בין האלוהים הנשגב של היהדות והחוק השמיימי שבני האדם חוו. התפיסה הזאת של הלוגוס כגורם מתווך בין אלוהים לבין עולם החומר יכלה ליישר קו עם פסוקים המדברים על "דבר ה'" שבאמצעותו נבראו השמים (תהל' לג׳, ו׳) ועם המונח "מימרא" (בארמית: "דבר", "מילה") בספרות התרגומים (במיוחד כפי שהוא מופיע בתרגום אונקלוס).[6]

פילון אומנם הזכיר את הלוגוס יותר מ-1,400 פעם בכתביו, אבל רק דוגמאות מעטות הן חשובות. הנה מה שאמר על כך חוקר הברית החדשה לארי הורטאדו:
פילון קורא ללוגוס "האלוהים השני" (ton deuteron theon) ומצהיר שה"אלוהים" שבצלמו נברא אדם בבראשית א', כז׳, הוא בעצם הלוגוס, שמזכיר את המרכיב ההגיוני של הנפש. בלתי אפשרי (כך טוען פילון) לחשוב שיש משהו ארצי או חומרי שהוא צלם ישיר של אלוהים עצמו... פילון גם מכנה את הלוגוס בשם "מתווך" (mesites).[7]
פילון מדבר גם על הלוגוס כעל ה-"בכור" (protogonon), "שר המלאכים", "שם ה' " ו-"המושל והמכוון של הכל". הוא מצהיר ש-"דבר אלוהים" (theios logos) הוא כוחו ה-"עיקרי" של אלוהים[8]. ההתגלות יוצאת הדופן של יוחנן היא שהדבר הזה (המימרא בארמית, לוגוס ביוונית) לבש בשר ובא לשכון בינינו.[9] "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת." (יוחנן א', יד׳). ישוע בא לעולם הזה כדי לקרב אלינו את אלוהים! הלוגוס הפך לבשר ודם.

התיאור שפילון נותן ללוגוס הוא פילוסופי. הוא מדבר על תכונות אלוהיות במונחים מאוד אנושיים.[10] יוחנן, לעומת זאת, השתמש במונחים אמיתיים. אלוהים התגלה לנו באמצעות ישוע, דבר אלוהים החי. המימרא/לוגוס, המשכו של אלוהים עצמו - במובן מסוים אלוהים ובמובן אחר משהו שנמצא איתו - ירד ובא לעולם הזה לשכון בתוכנו.
אילו כתב יוחנן, "אלוהים הפך לאדם", היה נוצר בקורא רושם שגוי, וגורם לו לחשוב שה' לא ממלא עוד את היקום או יושב בשמים. שהוא עזב את כיסאו כדי לשכון בקרב בני האדם. אבל יוחנן אינו אומר את זה. הוא אומר שהיה זה דבר אלוהים שהפך לבשר ודם, ושדרכו אנחנו יכולים להכיר את אלוהים באופן אישי.

אולי תאמר, "מאוד קשה להבין את זה". אולי, אבל באותה מידה לא קל להבין את מה שהרבנים חושבים על מימרא, שכינה וספירות. מה שחשוב זה שאי אפשר להכניס את אלוהים לתוך קופסה. בכך אין כל ספק. טענות כמו "האלוהים שלכם לבש חיתולים" הן חסרות כל טעם, בדיוק כפי שהן נשמעות, וממילא מחטיאות את העיקר. אם כך, נחזור ליוחנן פרק א'. הדברים ילכו ויתבהרו בהמשך.
דיברתי על האמירה החשובה של יוחנן בפרק א' פס' יד׳, "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו". הפועל היווני שתורגם ל-"שכן" פירושו גר באוהל. כדי להבין את הדימוי אפשר לאמר שאלוהים נטה אוהל בקרבנו, והתיישב בקרבנו באורח זמני, באמצעות ישוע המשיח.

הבה נבדוק את העניין הזה לעומק. כששלמה הקדיש לאלוהים את בית המקדש, הוא אמר, "אז אמר שלמה: 'ה' אמר לשכון בערפל, ואני בניתי בית זבול לך, ומכון לשבתך עולמים' " (דברי הימים ב' ו', א׳-ב׳). שלמה הקים מבנה מרהיב, כדי שאלוהים יוכל לשכון בו. היה זה משכנו הארצי של אלוהים. כמובן ששלמה הבין את המגבלות שיש למבנה כזה, ולכן אמר, "כי האומנם ישב אלוהים את האדם על הארץ? הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי!" (דברי הימים ב' ו', יח׳).
אבל שלמה ידע מה הבטיח אלוהים לעמו ישראל ביד משה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה׳, ח׳). האלוהים שהשמים לא יכלו להכיל ישכון בקרב בני האדם במשכן או במקדש. הכיצד? הוא יטה את אוהלו בקרבם. (זכור שהמשכן בעצם היה אוהל לכל דבר.) הרעיון הזה מוצג בבהירות בתרגום השבעים לדברי הימים ב' ו', א׳-ב׳. שם מתורגמת המילה "לשכון" בשני המקרים לפועל היווני שפירושו "לנטות אוהל" - בדיוק אותה מילה שבה השתמש יוחנן בפרק א' פס' יד׳!
אם כך, בדיוק כפי שאלוהים "נטה את אוהלו" בקרב עם ישראל בתקופת המשכן והמקדש - ויחד עם זאת המשיך ונשאר אלוהים בשמים, ומילא את היקום כולו בנוכחותו - כך הוא גם נוטה את אוהלו בקרבנו באמצעות בנו - ובו זמנית נשאר אלוהים בשמים וממלא את כל הארץ בכבודו. חוקר קתולי אמר שישוע הוא התחליף למשכן מימי קדם.[11]
זוהי התשובה הניצחת לשאלה שעולה מן התלמוד, מכתביהם של פילוסופים יהודיים ומהספרות המיסטית של ימי הביניים: איך יתכן שאל שדי שוכן בקרבנו? הוא בא אלינו באמצעות דברו, ישוע בן האלוהים. במובן מסוים, אלוהים היה במקדש, ובמובן מאוד מציאותי, אלוהים היה בבנו. כבוד ה' מילא את שניהם ובא לידי ביטוי דרך שניהם.

התורה אומרת שכאשר משה סיים לבנות את המשכן, "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מילא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. וכבוד ה' מילא את המשכן" (שמות מ', לד׳-לה׳). בתנ"ך מסופר, "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מילא את הבית. ולא יכלו הכוהנים לבוא אל בית ה' כי מלא כבוד ה' את בית ה' " (דברי הימים ז', א׳-ב׳). ויוחנן מספר שכאשר ישוע המשיח התהלך עלי אדמות, "אנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת" (יוחנן א', יד׳).

ישוע ריפא חולים, הקים מתים לתחייה, ריחם על החלשים ועל חסרי האונים, שיחרר אסורים לחופשי, ניחם את האומללים, לקח את עולם של המדוכאים, הפגין את אהבתו של אלוהים והכריז את האמת שלו - ותוך כדי כך נתן ביטוי לכבוד ה'. גם שאול השליח כתב על כך, "האלוהים, האומר 'יופע אור מחושך', הוא הגיה אור בליבנו להאיר דעת על אודות כבוד אלוהים אשר בפניו של המשיח" (השנייה לקורינתים ד', ו׳). כשאנחנו רואים את "פניו" של המשיח, אנחנו בעצם רואים את כבוד אלוהים.

לפני שאמשיך עם דוגמאות מהתנ"ך ומהספרות הרבנית, נשמע מה עוד יש לברית החדשה לאמר אודות ישוע המשיח:
"האלוהים, אשר דיבר מקדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, ודיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן אשר שם ליורש כל ובידו גם עשה שמים וארץ; הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו, ונושא כל בדברו רב הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים." (עבר' א', א׳-ג׳)
"והוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, בכור כל בריאה; כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכל נברא באמצעותו ולמענו, והוא קודם לכל והכל קיים בו. הוא הראש של הגוף, כלומר, של הקהילה. הוא הראשית, בכור מבין המתים, למען יהיה ראשון בכל, כי כן היה רצון לשכן בו את כל המלוא... הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות. (קולוסים א', טו׳-יט׳; ב', ט׳)
אין בקטעים האלה אפילו מילה אחת שאפשר לראות בה עבודת אלילים. אפילו הרעיון שכל מלוא האלוהות שוכן בגופו של המשיח אינו יוצר בעיה, בתנאי שמבינים אותה כהלכה.[12] בדיוק כפי שכבוד אלוהים מילא את המשכן ואת המקדש בלי שאלוהים יתרוקן, ידלדל או יאבד מכבודו, כך מילא כבודו את בנו, בלי שהדבר ירוקן, ידלדל או יפחית מכבודו. בישעיהו ו', ג׳ נאמר שהארץ מלאה בכבוד ה', ובברית החדשה נאמר שהקהילה - גוף המאמינים הכלל עולמי בישוע - היא "מלואו" של הממלא את הכל בכול." (אפסים א', כג׳). האם הפסוקים האלה מפחיתים מכבודו של אלוהים?

מלואו של האב ממלא את הבן ישוע, שהוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (עברים א', ג׳), וכשאנחנו רואים את ישוע, אנחנו רואים את אלוהים. הבן משקף את צלם דמותו של האב.
וכך הופכים דבריו של יוחנן לבהירים וברורים, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ." (יוחנן א', יח׳). או, כפי ששכתב את הפסוק חוקר הברית החדשה ג' ר' ביזלי-מורי, "את אלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, שבטבעו הוא אלוהים, שתמיד קרוב ללב האב, מספק לנו ידע אודותיו."[13]

זמן קצר לפני מותו שוחח ישוע עם תלמידיו ואמר:
"אילו הכרתם אותי גם את אבי הייתם מכירים. מעתה אתם מכירים אותו אף ראיתם אותו!" אמר לו פיליפוס: "אדוני, הַראה לנו את האב ודי לנו". אמר לו ישוע: "ימים רבים כל כך אני עימכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר, 'הַראה לנו את האב'? האינך מאמין שאני באב והאב בי? הדברים שאני אומר לכם אינני אומר אותם מעצמי; האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו. הַאמינו לי שאני באב והאב בי. ואם לא, הַאמינו בגלל המעשים עצמם". (יוח' יד׳, ז׳-יא׳)
מי שראה את הבן, ראה את האב. האם אתם מבינים את זה?

נחזור לרגע למסורת היהודית. אילו תשובות נתנו הרבנים לשאלה: איך יתכן שאדם יראה את אלוהים ויישאר בחיים? בספר שמות לג׳, כ׳ מסופר שאלוהים אמר למשה, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". אבל בשמות כד׳, ט׳-יא׳, כעשרה פרקים קודם לכן, מסופר, "ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. ויחזו את האלוהים, ויאכלו וישתו".
איך אפשר ליישב את שני הסיפורים האלה? אברהם אבן עזרא פירש את הקטע משמות כד׳, וטען שמשה ואהרון, נדב ואביהוא ראו את אלוהים בחזון. אבל אם זה נכון, מדוע אלוהים אמר להם בפס' א׳ לעלות לה' ולהשתחוות לו מרחוק בזמן שמשה יתקרב אליו? ומדוע נאמר שם שאלוהים לא שלח את ידו אליהם, כפי שהיה עליו לעשות? אין ספק שלא היה זה רק חזון.
גם תרגום אונקלוס לארמית התקשה לתרגם פסוקים אלה כפשוטם[14], ולכן נכתב שם, "וחזו ית יקר אלוהא דישראל", כלומר - הם ראו את היקר והכבוד של אלוהי ישראל[15]. אבל במקור נאמר שהם ראו את אלוהי ישראל, שהם חזו בו. איך פותרים את הקושי הזה? נמשיך לבדוק את הכתוב עצמו. הוא מספק לנו ראיות נוספות שמן הראוי להביא בחשבון.

לפי סיפור שמופיע בתלמוד (בבלי, סנהדרין לח ב), אדם שמזוהה כמין - כך מכנה התלמוד את תלמידי ישוע - שוחח עם רב מסוים על שמות כד׳, א׳, הפסוק שפותח את הקטע שלפנינו, ובו אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה", ולא "עלה אלי". האם יש כאן רמז לכך שמדובר ביותר מישות אלוהית אחת? (הרי זה כאילו אמרתי לך בזמן שאנחנו משוחחים, "כדאי שתרים טלפון למייק בראון", במקום "כדאי שתתקשר אלי".)
הרב היה יכול לענות בפשטות ששימוש כזה אינו יוצא דופן בתנ"ך. אבל היות שידע שהוא צריך לגעת בנקודה שאינה תיאולוגית גרידא, שעל הפרק עומד משהו עמוק יותר, ענה הרב שאלוהים לא דיבר בפסוק הזה על עצמו, אלא על מטטרון - המלאך החשוב ביותר בספרות הרבנית, "ששמו כשם רבו". במילים אחרות, כשאלוהים אמר למשה, "עלה אל יהוה", הוא לא התכוון שמשה יעלה אליו, אלא שיעלה אל מטטרון ששמו הוא יהוה. אם כך, לפי הפירוש שמספק התלמוד במקרה זה, שמו של מטטרון הוא יהוה! כך נוהג מי שירחיק לכת בניסיון להתחמק מהברור מאליו[16].
כאשר אלוהים אמר, "עלה אל יהוה", הוא התכוון בדיוק לכך. הוא הזמין את משה לבוא אל נוכחותו - ולא אל נוכחותו של מלאך כלשהו.
"שיהיה", תאמר, "אבל מה לגבי שמות פרק ג'? האם לא משתמע ממנו שמי שרואה את מלאך ה' רואה את אלוהים?" אתה מאוד קרוב לאמת! בוא נראה קודם מה נאמר שם:
"ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, כוהן מדין. וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה. וירא מלאך יהוה אליו בליבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. ויאמר משה, 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?' וירא יהוה כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר, 'משה, משה!' ויאמר, 'הנני!' ויאמר, 'אל תקרב הלום. של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. ויאמר, 'אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים.״ (שמות ג', א׳-ו׳)

כיצד תירגם אונקלוס את סוף פס' ו׳? נאמר שם שמשה התחלחל מלהסתכל בכבוד אלוהים. גם הפעם התקשה התרגום לומר את מה שנאמר מפורשות בכתוב. הדברים כתובים בצורה ישירה מדי, ברורה מדי. תרגום אחר, שנקרא תרגום יונתן בן עוזיאל הרחיק לכת עוד יותר, ותירגם שמשה פחד להסתכל בכבוד השכינה ("דָחיל מִלְמִסְתכֵי בְּצֵית אִיקַר שׁכִינתָא דַיְיָ").
תרגום זה מזכיר את מה שנאמר בו לגבי שמות כה׳ ח׳. בעברית נאמר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתרגום נאמר שהשכינה תשרה ביניהם[17]. נראה שיש כאן דפוס ברור. ושים לב איך הדברים שנאמרים בשמות ג' משלבים בשלמות בין מלאך יהוה לאלוהים: מלאך יהוה הוא זה שהתגלה למשה בסנה הבוער, אבל יהוה הוא זה שראה שמשה סר לראות את המראה, ואלוהים קרא אליו מתוך הסנה, ומשה הסתיר את פניו משום שירא להביט אל האלוהים. נראה שאלוהים היה במובן מסוים "בתוך" המלאך הזה (מן הראוי לזכור שהמילה "מלאך" משמשת גם במובן של שליח), ושמי שראה את המלאך בעצם ראה את אלוהים.

לדברי החוקר היהודי נחום סרנה, "ממקורות שונים מתברר שהגבולות בין אלוהים ומלאכו מיטשטשים לעיתים קרובות [הוא מביא דוגמאות מבראשית טז׳, ז׳-ט׳, יא׳; כב׳, יא׳-יב׳, טו׳-יח׳; שמות ג', ב׳, ד׳; שופטים ו', יא׳-כג׳]. במהלך יציאת מצריים - יהוה (שמות יג, כא׳) ומלאך אלוהים (יד׳, ט׳), הם שהולכים לסירוגין לפני המחנה"[18].

מה אומר סרנה על האמונה של עם ישראל בתקופת התנ"ך בעניין המלאכים? סרנה מפרט שלוש גישות מחקריות שונות. לפי הגישה הראשונה, עם ישראל בנה את אמונתו בעניין זה על המיתולוגיות שרווחו אז במזרח הקרוב, אף על פי שהן סתרו את הכתובים. "גישה אחרת רואה במלאכים האנשה של רצון אלוהים, כהאנשה או התגלמות שלו עצמו. התיאוריה השלישית רואה במלאכים כלי שמאפשר להימנע מאנתרופומורפיזם [כלומר, מלדבר על אלוהים במונחים אנושיים]. המלאכים משמשים כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא".[19]
אם נמתח מעט את ההסבר הטכני וההגיוני של סרנה - שמנסה להסביר במונחים אנושיים איך ולמה "יצרו" כותבי התנ"ך את המלאכים - נראה מיד שהוא בעצם אומר את מה שאנחנו אומרים. מלאכים יכולים להתגלות "כהאנשה או התגלמות של אלוהים" - כלומר, כהתגלמות מוצקה ומוחשית של כבוד אלוהים; מלאכים גם יכולים לשמש "כמתווכים בין האלוהים הנעלה לבין העולם שברא". דברים אלה נכונים בעיקר לגבי פסוקי מפתח, המבהירים שלא מדובר במלאך רגיל, אלא באחד שמזוהה עם אלוהים. המחקר הזה מסביר איך האלוהים האין סופי והבלתי נראה יכול לתקשר עם יצורים בשר ודם ובני מוות.

נפנה עכשיו לבראשית לב׳, כה׳-לא׳. ראינו קודם שבעקבות משבר מצא יעקב את עצמו לבדו, בלילה, שם הוא נאבק עם מישהו עד עלות השחר. (לפי הושע יב׳, ד׳, "האדם" הזה היה אלוהים.) בתום המאבק הקשה בירכה אותה דמות מסתורית את יעקב, ושינתה את שמו לישראל. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, 'כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים', ותינצל נפשי" (בראשית לב׳, לא׳). אין כל פלא שהתרגום לארמית תירגם זאת כך, "וקרא יעקב שם המקום פניאל כי חזיתי מלאך ה' פנים אל פנים" (תרגום חופשי מארמית של "וקרא יעקב שמא דאתרא פניאל ארי חזיתי מלאכא דיי אפין באפין". (אונקלוס בראשית, פרק לב׳ פסוק לא׳).

סיפור זה מזכיר את הסיפור שמתועד בשופטים ו'. גדעון ראה את מלאך יהוה (או מלאך האלוהים) - שלפעמים נקרא בסיפור "אדוני" - וחשש לחייו:
וגדעון בא, ויעש גדי עזים ואיפת קמח מצות. הבשר שם בסל והמרק שם בפרור. ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש. ויאמר אליו מלאך האלוהים, 'קח את הבשר ואת המצות והנח אל הסלע הלז, ואת המרק שפוך', ויעש כן. וישלח מלאך יהוה את קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר ובמצות. ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות, ומלאך יהוה הלך מעיניו. וירא גדעון כי מלאך יהוה הוא, ויאמר גדעון, 'אהה אדוני יהוה, כי על כן ראיתי מלאך יהוה פנים אל פנים'. ויאמר לו יהוה, 'שלום לך, אל תירא, לא תמות!' " (שופ' ו', יט׳-כג׳)

בשופטים פרק יג׳ יש סיפור עוד יותר ברור. מנוח, אביו של שמשון, ראה את מלאך יהוה. לא היה לו כל ספק שמלאך יהוה ואלוהים - אחד הם:
"וייקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור ליהוה, ומפליא לעשות. ומנוח ואשתו רואים. ויהי, בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ויעל מלאך יהוה בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים וייפלו על פניהם ארצה. ולא יוסף עוד מלאך יהוה להיראה אל מנוח ואל אשתו. אז ידע מנוח כי מלאך יהוה הוא. ויאמר מנוח אל אשתו, 'מות נמות, כי אלוהים ראינו'. ותאמר לו אשתו, 'לו חפץ יהוה להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת'." (שופ' יג׳, יט׳-כג׳)

נעצור לרגע ונחזור על משהו שכבר נאמר קודם. לפי שמות לג׳, כ׳, איש אינו יכול לראות את פניו של אלוהים ולהישאר בחיים. ולמרות זאת, התנ"ך מתעד שפע של אירועים שבהם אנשים "ראו את אלוהים". נסקור שוב את ההסברים שמספקים לכך הרבנים:
בשמות כה׳, ח׳ אלוהים אומר שהוא ישכון בתוך עמו. התרגום לארמית מתרגם כך שמשתמע שהשכינה תשכון בקרב עמו של אלוהים. 
בשמות כד׳, ט׳-יא׳ נאמר שמשה וכמה ממלוויו ראו את אלוהים, ובכל זאת הוא לא שלח את ידו אליהם. התרגום אומר שהם ראו את כבוד ה'. 
בשמות כד׳, א׳ אלוהים אומר למשה, "עלה אל יהוה". לפי התלמוד, "יהוה" כאן הוא המלאך מטטרון, ששמו כשם רבו.
יעקב נאבק עם מלאך יהוה, ואחר כך אמר שראה את אלוהים פנים אל פנים (שמות לב׳, לא׳). התרגום שינה את המשמעות לאותו שינוי בדיוק הוכנס בסיפור שמתועד בשופטים יג׳, כב׳.
בשמות ג', א׳-ו׳ מזוהה מלאך יהוה כאלוהים עצמו, שהתגלה למשה בסנה הבוער. משה הסתיר את פניו משום שחשש להביט אל האלוהים. אבל לפי התרגום, משה חשש מלהסתכל ביקר השכינה, כלומר בכבודה.

אין ספק שהפסוקים האלה הקשו על הרבנים. (אני אפילו לא טורח להזכיר בשלב זה פרקים כמו ישעיהו ו' ויחזקאל א', שם אומרים הנביאים שהם ראו את "אדוני" ו-"מראות אלוהים", שכן תמיד ימצא מי שיטען שהיו אלה חזונות בלבד.) איך יתכן שאלוהים ישכון בתוך עמו? הייתכן שמישהו יראה את פניו ולא ימות? ומדוע מי שראה את פניו הרי זה כאילו הוא ראה את אלוהי עצמו? אם אתה מצדד בעמדתם של הרבנים, ודאי תאמר, "אלוהים שוכן בקרבנו בשכינתו, כבודו והדרו, ומתגלה לנו באמצעות המלאך הנושא את שמו. מי שרואה אותו הרי זה כאילו ראה את אלוהים, אבל לא באופן ישיר".

תשובה לא רעה. אתה בהחלט צועד בכיוון הנכון. הבעיה היחידה היא שמי שרואה את המלאך אינו יכול לראות את אלוהים, אלא אם כן לא מדובר במלאך רגיל. אף מלאך אינו נקרא יהוה - לא מטטרון, לא מיכאל, לא גבריאל - אלא אם כן הוא יהוה במובן מסוים. חוץ מזה, אלוהים אמר שהוא עצמו - לא השכינה שלו - ישכון בתוך עמו[20]. בכל אופן, מה התשובה? הם תמיד ראו את הבן. כפי שאמר שאול השליח, ישוע "הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו" של אלוהים. נצטט שוב את יוחנן א', יח׳, "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעוֹ".

כן, הבן הוא "זוהר כבודו וצלם עצמותו [של אלוהים]" (עברים א', ג׳). הוא זה שמודיע לנו מי הוא האב. ומי שראה אותו, ראה את האב (יוחנן יד׳, ט׳).

אין ספק שהתנ"ך מספר על כמה אנשים שראו "את כבוד ה' ", ולא את אלוהים עצמו. בברית החדשה מסופר שזה מה שקרה לסטפנוס, בזמן שסקלו אותו למוות, "מלא רוח הקודש ומביט השמימה, [הוא] ראה את כבוד אלוהים ואת ישוע עומד לימין האלוהים." (מעשי השליחים ז', נה׳)

ביטויים דומים אפשר למצוא גם בתנ"ך. הנה דוגמה מספר שמות:
"ויאמר משה ואהרון אל כל בני ישראל, 'ערב - וידעתם כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים, ובוקר - וראיתם את כבוד יהוה בשומעו את תלונותיכם על יהוה ונחנו. מה כי תלונו עלינו?' ...ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד יהוה נראה בענן." (שמות טז׳ ו׳-ז׳, י׳)

ניקח עוד דוגמה משמות כד׳, טו׳-יז׳. הפסוקים האלה חשובים במיוחד, כשזוכרים שבפרק זה, פסוקים ספורים קודם לכן, מסופר שמשה והזקנים "חזו" את אלוהים:
"ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר. וישכון כבוד יהוה על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד יהוה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (שמות כד׳, טו׳-יז׳)

כשהכתובים אומרים שהעם "ראה את אלוהים", זה דבר אחד. אבל כשהם אומרים שהעם "ראה את כבוד ה' ", זה דבר אחר. התנ"ך עושה הבחנה ברורה בין השניים. הקושי נוצר כשהתנ"ך אומר מפורשות שאנשים ראו את אלוהים, אבל המתרגמים והפרשנים המסורתיים אומרים משהו אחר. אני מדגיש שוב שישוע המשיח - בן האלוהים, צלם עצמותו של אלוהים, הדבר שלבש בשר, זוהר כבודו של אלוהים - הוא שפותר את החידה הזאת ומבהיר איך יכול מישהו לראות את אלוהים, אף על פי שאיש אינו יכול לראותו. המשיח הוא הצלם הנראה של הבלתי נראה, הביטוי החי של כבוד יהוה.

אני רוצה לתת דוגמה נוספת, אולי הברורה ביותר שקיימת בתנ"ך. בסוף פרק יז׳ בבראשית מסופר שאברהם וכל בני ביתו נימולו, מתוך ציות לאלוהים. בבראשית יח׳, א׳-ב׳ מסור, "וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא ישב פתח האוהל כחום היום. ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו".
לפי התלמוד (בבלי, בבא מציעא עו׳ ב׳), אלוהים עצמו בא לבקר את אברהם בחוליו, כדי לבדוק אם ברית המילה עברה בשלום. הנה הפירוש של הרב עדין שטיינזלץ לקטע זה. בקטע זה מסופר שאברהם:
"יצא הוא וראה את הקב"ה עומד על הפתח. הוא שנאמר, 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך' (שם יח׳, ג׳), שפנה לשכינה בבקשה זו. כיוון שראה הקב"ה שהוא קושר ומתיר התחבושת על פצעו, אמר, 'אין זה דרך ארץ לעמוד כאן'. הוא שנאמר, 'ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירוץ לקראתם.' (שם, ד׳)[21]
פירוש זה אומר בצורה מפורשת שהקב"ה, יהוה, התגלה לאברהם. התלמוד אפילו מספר שכאשר אברהם ראה את הקדוש ברוך הוא, הוא קרא לו "אדוני". אבל כמה מילים אחר כך, באותו קטע בתנ"ך, נאמר שאברהם נשא את עיניו וראה שלושה אנשים. התלמוד יוצר את הרושם שאלוהים עצמו התגלה לאברהם, ואחר כך החליפו אותו אותם שלושה אנשים.
מי היו השלושה? יש מורים משיחיים שהציעו שהשלושה מייצגים את האב, הבן ורוח הקודש. אבל יש כמה סיבות לכך שהפירוש הזה לא תופס. ראשית, אם זה נכון, יוצא שאברהם ראה את אלוהים האב עצמו, ורעיון זה סותר את הכתובים. שנית, התנ"ך וגם הברית החדשה אף פעם לא תיארו את אלוהים כשלושה אנשים נפרדים. שלישית, כפי שנראה עוד מעט, מבהיר שלא מדובר בשלוש ישויות אלוהיות, שכן אברהם פונה רק לאחד מהשלושה כאל "אדוני".
לפי התלמוד, שלושת האנשים היו המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל. כל אחד מהם נשלח לבצע משימה מוגדרת משלו. מיכאל בא כדי לבשר לשרה על הולדת בנה. רפאל בא כדי לרפא את אברהם, וגבריאל בא כדי להשמיד את סדום ועמורה (אם כי התלמוד מציין שמיכאל הצטרף לגבריאל במשימה, כדי להציל את לוט). אבל גם הפתרון הזה יוצר כמה בעיות. ראשית, בשום מקום בכתובים לא נאמר שהמלאכים האלה החליפו את יהוה או יצגו אותו. הכתובים מבהירים שיהוה התגלה לאברהם, שאברהם ראה שלושה אנשים, ושהוא קרא לאחד מהם "אדוני, ו-"יהוה". שנית, ההקשר מבהיר ששניים מהאנשים יצאו משם לסדום - וזוהו שם כמלאכים. ואילו אברהם נשאר לעמוד לפני יהוה, ופתח איתו במשא ומתן ממושך. אם ברצוננו להישאר נאמנים לכתובים עלינו להודות בכך שיהוה, ושני המלאכים, התגלו כיצורים אנושיים, שדיברו, אכלו ושתו עם אברהם ושרה.

ניגש לסיפור העלילה. בפס' ג׳ מסופר שאברהם אמר, "אֲדֹנָי, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". הניקוד המסורתי, התלמוד ורוב הפרשנים מפרשים את "אֲדֹנָי" כאדון, ורומזים שאברהם כבר הבין מי הוא אחד מהאורחים. פרשנים מסורתיים אחרים טוענים שזה לא אפשרי, והם משרתים את ההגייה מ-"אֲדֹנָי" ל-"אדֹנִי", ומסבירים שאברהם פנה אל המנהיג של השלושה, בלי לדעת מי הוא. מי מהם צודק? האמת היא שזה לא ממש משנה. נמשיך לקרוא. אחד מהשלושה מתגלה כיהוה בעצמו ובכבודו!

התנ"ך מספר שאברהם רץ אל שרה, הורה לה להכין ארוחה, ואחר כך רץ אל עדרי הבקר שלו כדי למצוא בן בקר ראוי לשחיטה. (ההתרוצצות של אברהם והטרחה שטרח סביב אורחיו מפריכה במידת מה את הפרשנות התלמודית. קשה להניח שאדם שעבר ברית מילה זמן קצר קודם לכן, יוכל להתרוצץ ולטרוח.) לאחר שהכין את הארוחה, אברהם עמד והשגיח שאורחיו יאכלו לשובע:
"ויאמרו אליו, 'איה שרה אשתך?' ויאמר, 'הנה, באוהל'. ויאמר, 'שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה בן לשרה אשתך'. ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמור, 'אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן'. ויאמר יהוה אל אברהם, 'למה זה צחקה שרה לאמור: 'האף אומנם אלד ואני זקנתי?' הייפלא מיהוה דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן!' ותכחש שרה לאמור, 'לא צחקתי', כי יראה. ויאמר, 'לא! כי צחקת!' " (ברא' יח׳, ט׳-טו׳)
את הפסוקים האלה אפשר להבין רק בדרך אחת. אחד מן השלושה היה יהוה. שים לב: אחד מהם מבטיח לשוב כעבור שנה, כך שלשרה יולד בן. שרה צוחקת לשמע ההבטחה הבלתי אפשרית הזאת. יהוה פונה לאברהם, ושואל אותו מדוע צחקה שרה והטילה ספק בהבטחתו לפקוד אותה במהלך השנה הקרובה. שרה שמעה את דבריו, ומכחישה שצחקה. ואז יהוה עונה לה. אין עוד כל דרך אחרת להבין את הקטע. אברהם, שרה ויהוה לקחו חלק באירוע הזה.

ואם דרושה לנו הוכחה נוספת, הנה היא. בפס' טז׳ נאמר, "ויקומו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום. ואברהם הולך עימם לשלחם". אבל בפסוק שלאחר מכן נאמר שיהוה עמד לספר לאברהם על כוונותיו. וכך אנחנו מגיעים לפס' כב׳, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני יהוה". אברהם עומד לפני יהוה, ומפגיע בעד סדום (עד פס' לב׳). אם כך, האנשים הלכו לסדום בזמן שיהוה נשאר עם אברהם.

ועכשיו, קרא את הפסוק האחרון בפרק ואת הפסוק הראשון בפרק הבא, "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו. ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום". אם כך, יהוה התגלה לאברהם, אברהם ראה שלושה אנשים כשעמד בפתח האוהל, אחד מהשלושה היה יהוה - זה ששוחח עם אברהם ושרה, אברהם ליווה את האנשים בצאתם לסדום, יהוה סיפר לו על כוונתו להשמיד את סדום ועמורה, האנשים (כלומר, השניים האחרים)[22] המשיכו בדרכם לסדום בזמן שאברהם נשאר ושוחח עם יהוה.  כאשר הסתיימה השיחה נפרד יהוה מאברהם ואברהם שב למקומו, ושני המלאכים הגיעו לסדום. אומר שוב: אחד מן השלושה היה יהוה, אדוני.

הפסוקים האלה מדהימים משום שהם אומרים מפורשות שאברהם ושרה שוחחו עם יהוה, שהוא התגלה להם בדמות אדם - עם רגליים מאובקות וכל השאר (ראה בראשית יח׳, ד׳), ושהוא אפילו ישב לאכול איתם[23]. וכל אותו זמן הוא נשאר אלוהים בשמים!

מעניין מה היו מתנגדינו מעוללים לפסוקים האלה, אילו הם היו מופיעים בברית החדשה, ולא בתנ"ך. אין ספק שהם היו רואים בהם טיפשות גמורה, ואפילו שואלים אם אלוהים עלה במשקל אחרי אותה ארוחה, ואם היה עליו לגשת אחר כך לשירותים. הרי אלה הטענות שמעלים נגדנו כשאנחנו מדברים על כך שישוע המשיח הוא בן האלוהים שלבש בשר.

הסיפור בבראשית יח׳ מלמד מעל לכל ספק שאם אלוהים רוצה, הוא יכול לרדת לעולם בדמות בשר ודם. ואם למשך מספר שעות הוא היה יכול ללבוש דמות זמנית של אדם, מדוע שלא יוכל להפוך לאדם למשך מספר שנים? לכך מתכוונים התיאולוגים כשהם מדברים על כך שאלוהים "לבש בשר" - אלוהים בא לעולם כאדם, בדמות בנו[24]. רק לאחר שנכיר את הבן - את הנציג המושלם של אלוהים שהוא אלוהים עצמו - נוכל להסביר איך אלוהים נשאר אדון השמים ובו זמנית התגלה בבראשית יח׳ כיהוה עלי אדמות. גם אם תלמד את כל הפרשנות הרבנית שתמצא על הנושא, לא תמצא הסבר מלא לכך.

באחד הימים ישבתי במעדנייה הכשרה של פיל בלונג איילנד, ושוחחתי עם רב אחד על ישוע. לפתע היתה לרב הארה, והוא אמר, "אה, ישוע היה כמו שכינה מהלכת!" בדיוק כך! יהוה, שנשאר בשמים כפי שהיה מאז ומתמיד, התהלך בקרבנו בדמות בנו, המשיח, השליח האמיתי של אלוהים וזה שנושא את זוהר כבודו ואת צלם עצמותו.

האם יתכן שכאשר משה והזקנים ראו את האל הבלתי נראה הם בעצם ראו את הבן? האם יתכן שכאשר גדעון ומנוח ראו את מלאך יהוה - שאיכשהו הם זיהו אותו כיהוה עצמו - הם בעצם ראו את הבן? ואולי מטטרון - המלאך ששמו לא מוזכר בשום מקום בכתובים - הוא לא זה שנושא את שם יהוה, אלא בן האלוהים? התשובה שלי היא כן, כן, וכן גם על השאלה האחרונה!

הקשב לדברים שאמר ישוע המשיח, בן האלוהים, "אם אינני עושה את מעשי אבי, אל תאמינו לי. אבל אם אני עושה, אף אם אינכם מאמינים לי, הַאמינו למעשים, למען תכירו ותדעו שהאב בי ואני באב... אני והאב אחד אנחנו." (יוחנן י', לז׳-לח׳,ל׳). אין כל עבודת אלילים בפסוקים האלה. בעצם, הדברים האלה שאמר המשיח עוזרים לחבר חלקים רבים של הפאזל.
לאחר שישוע קם לתחייה הוא אמר לנשים שבאו אל קברו, "אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהַי ואלוהיכם." (יוחנן כ', יז׳). שים לב, ישוע קרא לו "אבי" ו-"אביכם". אבל זמן קצר אחר כך הוא התגלה לעיני תומא, ותומא קרא, "אדוני ואלוהי!" (יוחנן כ', כח׳). זה מאוד הגיוני. מי שראה את ישוע, ראה את אלוהים, ובכל זאת ישוע לא קרא לעצמו "אלוהים". הוא קרא לעצמו "בן האלוהים" - זה שבגופו שכן מלוא האלוהות. אין כל סתירה בין הדברים האלה לבין הקטעים שציטטתי קודם מהתנ"ך. אדרבה, הדברים שאמר ישוע שופכים אור רב על אותם קטעים ומספקים תשובות שהתרגומים לארמית, התלמוד והפירושים השונים לא הצליחו לספק.



בן האלוהים

אבל יתכן שיש משהו שעדיין לא ברור לך דיו. אולי אתה אומר, "בסדר, אני מבין שבמובן מסוים ישוע היה התגלות של אלוהים, ובמובן אחר הוא עצמו אלוהי. אבל האם אין זה אומר שאלוהים מפוצל במובן מסוים? חוץ מזה, לא הסברת מאיפה בא 'בן האלוהים' הזה". טוב ששאלת. בעצם, הטיעון הבא מתייחסת לנושא הזה של בן האלוהים. אבל יש כמה נקודות חשובות שאבהיר כבר עכשיו.

יוחנן המטביל אמר על המשיח, "אחרי בא איש אשר הוא כבר לפנַי, כי קודם לי היה." (יוחנן א', ל׳). ישוע עצמו הגדיר את מערכת היחסים ששררה בינו לבין אלוהים האב עוד לפני היווסד תבל, "ואלה הם חיי עולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת - את ישוע המשיח. אני פיארתיך עלי אדמות, השלמתי את המעשה שנתת לי לעשות. כעת אתה, אבי, פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם." (יוחנן יז׳, ג׳-ה׳). נאמר שישוע "ידע כי האב נתן את הכל בידיו וכי מאת אלוהים יצא ואל אלוהים הוא הולך." (יוחנן יג׳, ג׳), ולכן אמר לתלמידיו, "האב עצמו אוהב אתכם מפני שאהבתם אותי והאמנתם כי אני מאת האלוהים יצאתי. יצאתי מאת האב ובאתי אל העולם; שוב, עוזב אני את העולם והולך אל האב." (יוחנן טז׳, כז׳-כח׳).

זו הסיבה שהוא היה יכול לומר, "אתם מלמטה; אני מלמעלה. אתם מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה." (יוחנן ח', כג׳), וגם, "בטרם היות אברהם, אני הוא." (יוחנן ח', נח׳). אפילו המקורות היהודיים המסורתיים מכירים בקיומו של משיח שירד מן השמים, משיח שהיה קיים מלפני היווסד תבל, הברית החדשה פשוט מתעדת את המשך הסיפור.

ההצהרה המפורטת ביותר בנושא זה ניתנת לנו מפרי עטו של שאול, המורה והמלומד היהודי המבריק. שאול הסביר איך אלוהים לבש בשר:
"יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע. הוא, אשר היה קיים בדמות אלוהים, לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם. וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב. על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם העלה על כל שם. למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב." (פיל' ב', ה׳-יא׳)

אם כך, מאין בא המשיח? מאלוהים. האם הוא אלוהי? כן, משום שהוא בן אלוהים. האם הוא גם אדם? כן, כיוון שהוא לבש דמות אדם, וכאדם הוא תיווך בין אלוהים לבין האנושות, ונתן ביטוי לעומק ולרוחב המדהימים של האהבה שאלוהים רוחש לעולם החוטא. הוא הצטרף אלינו כדי להושיע ולגאול אותנו.

בדיון שנערך בנושא השכינה, החוקר הישראלי אפרים אורבך קורא לה "נוכחות אלוהים בעולם". השכינה היתה אחת הדרכים החשובות שבהן הסבירו הרבנים איך האלוהים האין סופי יכול לשכון בתוך עמו בעולם הזה[25]. הרבנים מאמינים ש-"בשעת חורבן המשכן יצאה השכינה לגלות, וליוותה את העם היהודי בנדודיו - לקחה חלק בסבלותיו ובכמיהתו לשוב לארץ הקודש"[26].
אם זה נכון, הרי שהאחדות של אלוהים בינו לבין עצמו לא תתקיים עד שעמו ישוקם במלואו וישוב לארצו. רק השיבה לארץ והתחייה הרוחנית ישקמו את אחדותו של אלוהים. התיאור הזה לא רחוק מהתפיסה של הברית החדשה, שלפיה, בן האלוהים, שיצא מלפני אביו, הצטרף אלינו בטבענו האנושי, מת וקם לתחייה, ורק אז שב אל אביו כדי ש-"יהיה האלוהים הכל בכל", "שכן האלוהים שת הכל תחת רגליו [של ישוע]" (תהילים ח', ז׳). ובאומרו ש-'הכל' הושת תחתיו, ברור כי השת את הכל תחתיו (תחת המשיח) איננו בכלל הזה. וכאשר הכל יושת תחתיו, אז גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששת תחתיו את הכל, למען יהיה האלוהים הכל בכל." (הראשונה אל הקורינתים טו׳, כז׳-כח׳). הכל התחיל עם אלוהים אחד, והכל יסתיים עם אלוהים אחד. ישוע המשיח, בן האלוהים, מגלה את אלוהים לבני האדם.

אם כך, בפעם הבאה שמישהו יאמר לך, "אלוהים איננו אדם, ולכן לא יתכן שישוע הוא אלוהים", תהיה לך תשובה מבוססת היטב. תוכל לומר, "כמובן שאלוהים איננו אדם. אבל האם הוא יכול להתגלות כאדם ודרך בני אדם? האם הוא יכול באופן זמני להקים את משכנו בתוכנו? האם המלוא שלו יכול לשכון בגוף אנושי שנולד מבתולה? הכתובים נותנים לכך תשובה אחת ברורה - כן".

ואם מישהו ינסה לערער אותך עם השאלה, "האלוהים שלך לבש חיתולים. האלוהים שלנו יושב על כס המלכות בשמים", אמור לו, "אלוהי, שהוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, תמיד ישב ותמיד ישב בשמים. דברו לבש בשר ודם. האמת היא שמדובר במושג רוחני נשגב!"



 

הערות:
1. ראה Bilalik and Ravnitzky.Book of Legends, 519, 120.
2. G.A.F. Knight, A Biblical Approach to the Doctrine of the Trinity, Scottish Journal of Theology, Occasional Papers  no.1 (Edinburgh and London: Oliver and Boyd, 1953), 14-15. ראה גם ספר אחר של המחבר, Christ the Center (Grand Rapids: Eerdmans, 1999).
3. רוברט הייווארד, בספרו, Robert Hayward, Divine Nae and Presence: The Memra (Totowa, N.J.: Allanheld, Osmun, 1981), 147,149, כותב ש"מימרא היא ה'אהיה' של אלוהים (מבוסס על שמות ג' 14, 'אהיה אשר אהיה'), השם שבו הוא הגדיר את עצמו ואת נוכחותו בעבר ובעתיד, בבריאה ובגאולה". הייווארד מסביר שמימרא "היא אחת התפיסות העמוקות והנפלאות ביותר שבה השתמשו הסופרים כדי לקרוא בשמו של אלוהי ישראל". ביקורת על עבודתו של הייווארד, ראה למשל בספריו של ברוס צ'ילטון, שמפורטים בהערה 7.
4. ראה Yeyn HaTob1:351, המסביר בפשטות (כפי שהוא עושה במקום אחר בהקשרים דומים), "להסיר הגשמה", הכוונה להגשמה של האלוהות. ראה גם הדיון של Ezra Zion Melammed, Bible Commentators (Jerusalem: Magnes, 1978), מצוטט בהערה 15.
5. סנטלה, ריסטו, #המשיח בתנ"ך לאור סיפרי חז"ל", עמ' .55 הבאתי את הדוגמאות שהוא פירט בעמ' .54 ראה גם אצל Hayward, Divine name and Presence וכן את הדיון המפורט להלן.
6. "Logos", The Oxford Dictionary of Jewish Religion (New York: Oxford, 1997), בעריכת R. J. Werblowsky ו-G. Wigoder, עמ' 423. מכאן ואילך יוזכר מקור זה בקיצור ODJR.
7. Larry W. Hurtado, One God, One Lord (Philadelphia: Fortress, 1988), 45. השווה את הדיון שם עם הניתוח של סיגל לגבי הלוגוס של פילון. Sigal, THe Jew and the Christian Missionary, 145-50. לדברי סיגל, "התורה המשיחית בעניין הלוגוס, 'דבר אלוהים', ראשיתה בכתביו של פילון". סיגל טוען ש"פילון יהד את הרעיון שלו כשיצר זהות מוחלטת בין ההיגיון שבו דגלו הפילוסופים היווניים (לוגוס ביוונית פירושו גם 'דבר' וגם 'היגיון') לבין המונח הארמי מימרא דה' ('דבר אלוהים)" (עמ' 145-46). הוא מגיע למסקנה ש"הלוגוס של פילון אינו זר ליהדות" (עמ' 149). די לומר שכמה מהדיונים של סיגל יפתיעו גם יהודים וגם נוצרים שחוקרים את פילון. הערה מאוזנת יותר אפשר למצוא אצל George R. Beasley-Murray, John, Word Biblical Commentary (Waco: Word, 1987), 4-10; David H. Johnson, "Logos", ב-Dictionary of Jesus and the Gospel, ed. Joel B. Green & Scott McKnight (Downers Grove, Ill.:InterVarsity Press, 1992), 481-82 (המאמר השלם נמשך עד עמ' 84). ראה גם אצל David Winston, #Logos and Mystical Theology (Cincinnati: Hebrew Union College, 1985); James D.G. Dunn, Christology in the Making, 2d ed. (Grand Rapids: Eerdmans, 1989), ובמיוחד עמ' 213-.50 במיוחד ראוי לציון בהקשר זה מחקרו של ברוס צ'ילטון, מומחה לספרות התרגומים ולברית החדשה. ראה Bruce Chilton, "Typologies of Memra and the Fourth Gospel בספרו Judaic Approaches to the Gospels (Atlanta: Scholars, 1994), 177-201 (עם ביביליוגרפיה של מחקרים אחרונים בעמ' 177). צ'ילטון כותב, "בשנים האחרונות התעלמו הפרשנים שחוקרים את הבשורה הרביעית [של יוחנן], מההנחה שמימרא עשוי להיות תקדים לשימוש שאנחנו עושים היום במונח לוגוס. ההתעלמות הזאת נובעת מהבנה לקויה של שני המונחים... הטיעון הנוכחי גורס שהתפיסה של מימרא בתרגום כפעולה שבה אלוהים מצווה השפיעה על המובן של לוגוס בבשורה הרביעית, ושלוגוס בבשורה הזאת איננו מונח נוצרי/משיחי ביסודו, כפי שמניחים החוקרים והמלומדים בימינו" (עמ' 185-86). ראה גם Bruce Chilton, "Recent and Prospective Discussion of memra", ב-Judaic Approaches to the Gospels, 271-304. Barker, The Great Angel מצטט את מחקריהם של מלומדים קודמים (ביניהם J.W. Etheridge, B.F. Westcott, Alfred Edersheim) כדי להוכיח את הקשר בין המימרא של התרגומים ללוגוס של יוחנן (ראה עמ' 137). כמו כן הוא מפרט עשר מקבילות חשובות בין הלוגוס של פילון למימרא של התרגומים לארמית. שניהם מזוהים כשם ה'. נאמר שהאדם נברא בצלם של הלוגוס וגם של המימרא. שניהם מתוארים כמשנה למלך המלכים. שניהם מזוהים עם מלאך יהוה, שהנחה את ישראל במדבר. שניהם מתוארים כשופט עליון. שניהם שימשו כמתווכים בין האדם לאלוהיו. שניהם מילאו את תפקיד הכוהן הגדול. שניהם לקחו בבריאה. שניהם לקחו חלק בברית שאלוהים כרת עם ישראל. שניהם מדברים מבין הכרובים (ראה עמ' 146-47). בארקר מציינת, "יתכן שהמונותאיזם של היהדות הרבנית, כפי שהוא משתקף בתרגומים לארמית, אינו זהה ליהדות של העם שלו היא נועדה מלכתחילה. עצם העובדה שהמושג מימרא, שנוצר לצורך תרגום וככלי להבהרה, הפך למושג עלום [ומסתורי] בעינינו, צריכה לשמש לנו כאזהרה" (עמ' 147). רשימה מקיפה - על פי קטגוריות - של המקומות שבהם מופיע המושג מימרא בכל התרגומים לתורה (חוץ מתרגום אונקלוס), ראה אצל Chilton, "Recent and Prospective Discussion of memre", 296-304. ראה גם כמה עקרונות חשובים לגבי השימוש והשימוש לרעה של התרגומים במחקר של הברית החדשה, אצל Chilton, "Eight Theses on the Use of Targums in Interpreting the New Testament", ב-Judaic Approaches to the Gospels, 305-15. השערות לגבי השימושים השונים של מימרא בקרב התרגומים שנכתבו בארץ ישראל ואלה שנחשבים לתרגומים בבליים, ראה Behar, The Great Angel, 141-59, שמתייחס גם לדברים שאמר יעקב נויסנר, שהוא אולי החוקר בעל ההשפעה הגדולה ביותר בימינו בתחום היודאייקה הקדומה, על מה שיש ליהדות הבבלית לומר על האמונה שאלוהים שלבש בשר, "[אמונה] זו מציגה את אלוהים כהוויה אנושית שהולכת ומדברת, מטפלת ופועלת, אלוהים שלא רק מחוקק חוקים כלליים, אלא שברצונו הוא מתעלה עליהם, וכך חושף אישיות מסוימת" (לקוח ממחקרו The Incarnation of God: The Character of Divinity in Formative Judaism [Philadelphia: Fortress, 1988], 21. מצוטט אצל בארקר, שם, עמ' 158-59). בארקר מוצאת שההסבר שנויסנר נותן להתפתחות הזאת הוא מעניין, "נויסנר הכיר בכך שהמפגש הישיר הזה היה חלק מהביטוי המקורי שלה כתובים, וטוען - על סמך שפע של ראיות - שכאשר המחברים באותה תקופה 'התחילו להציג את אלוהים כבעל אישיות... הם #נכנסו שוב## לתחום של השיח אודות אלוהים, שהיה קיים במקור בכתובים' (עמ' 28. ההטיה במקור). הוא רומז מהי הסיבה שבגללה נטשו את הדרכים הישנות. כשהתלמוד הראשון, הירושלמי, נכתב בקהילה שחיה בארץ ישראל, הוא ניסה להתמודד עם האיום שהציבה הנצרות/משיחיוּת במאה ה-4 לספירה, ומאז היתה לנצרות דרך משלה לקרוא את התנ"ך, 'התגובה היהודית לבשה צורה של פרשנות מקבילה' (עמ' .107 ההטיה במקור). החכמים היהודיים התאימו אתה כתובים לצרכים החדשים שלהם... אבל החוקרים [היהודיים] בבבל לא פעלו תחת לחץ כזה: 'זו הסיבה שבתלמוד הבבלי במיוחד אלוהים הפך לאדם' " (עמ' 159). שים לב שלא צריך לנתח את ההערות האלה כך שישתמע מהן שנויסנר מקבל את הגישה הנוצרית/משיחית אודות האלוהים שלבש בשר. להיפך, הן פשוט מבהירות איך העברית שבה נכתבו הכתובים, שבה אלוהים מתואר לעיתים קרובות במונחים אנושיים, משמשת בזרמים שונים של היהדות הרבנית, וגם בברית החדשה.
8. Hurtado, One God, One Lord,  45.
9. "הנצרות/משיחיות הקדומה אימצה את נושא הלוגוס, ובבשורת יוחנן (א' 1) נאמר שהלוגוס, כעיקרון נצחי, אלוהי, הפך לבשר בדמותו של ישוע" ("Logos", ODJR, 423). היות שהמושג הפך לכל כך חשוב בתיאולוגיה ה"נוצרית/משיחית", משערים שהוא "תרם לכך שמהמסורת היהודית נעלמו כל ההנחות הקשורות בלוגוס, לצד המסורת שטבע פילון. [בהקשר זה שים לב שהמונח מימרא דה', שרווח בתרגומים לארמית, לא מופיע אפילו פעם אחת בתלמוד.] בספרות הקבלית מופיעים מושגים דומים ללוגוס, בתורת הספירות" (שם). מרגרט בארקר מציינת שהתיאולוג היהודי קאופמן קוהלר "מעלה את הסברה שבגלל הנצרות נטשו הרבנים את רעיון המימרא בעל האישיות הנפרדת". ראה Kaufman Kohler, Jewish Theology Systematically and Historically Considered (New York: n.p., 1918), 199, n.3. מצוטט אצל בארקר, The Great Angel, עמ' 160, הערה 10.
10. ערעור על כך שההאנשה האלוהית הזאת הפכה למשהו עצמאי, לישות חצי שמימית, ראה אצל Hurtado, One God, One Lord, עמ' 46-48.
11. R.E. Brown, מצוטט אצל Fritz Rienecker  Cleon Rogers, A Linguistuc Key to the Greek New Testamnet (grand Rapids: Zondervan, 1982), 219.
12. בהתייחס לקולוסים ב' 9, N/T/ Wright, Colossians and Philemon, Tyndale New Testament Commentary (Downers Grove, Ill.:InterVarsity Press, 1986), 103, מציין ש"המשיח אינו ישות שמימית שנייה, נפרדת. הוא ההתגלמות והביטוי המלא של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב".
13. G.R. Beasley-Murray, John, 2. ראה גם את תרגומו של Eugene H. Peterson ב-The Message, "איש לא ראה את האב מעולם, ואפילו לא זכה להציץ בו. הביטוי היחיד במינו הזה של אלוהים, שקיים בחיקו של האב, הופך אותו לברור כשמש".
14. ראה את הפרשנות התלמודית שלפיה, "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי (שקרן), והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף [שם שמים]" (בבלי, קידושין מט א), בהשוואה להצהרה שלפיה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", כלומר - אי אפשר להפריד בין פסוק מן המקרא לבין משמעותו הפשוטה והמיידית (בבלי, שבת סג א). שים לב לדרך שבה ישמו את העיקרון הראשון במדרש הגדול (מצוטט אצל Barker, The Great Angel, 143, בעקבות ג' ה' בוקס ורפאל פתאי),
15. יש עוד הרבה דוגמאות שבהן התרגום לארמית החליף את "אלוהים" או את "ה' " ב"כבוד ה' ". ראה לדוגמה בראשית כ"ח 16. במקור נאמר, "אכן יש ה' במקום הזה". בתרגום נאמר שכבוד (יקר) ה' שורה במקום הזה, "בקושטא יְקָרָא דַייָ שְרִי בְּאַתרָא הָדֵי"; בבראשית י"ז 22 נאמר, "ויעל אלוהים מעל אברהם". ובתרגום מדובר על כבוד (יקר) ה', "וְאִסתַלַק יְקָרָא דַייָ, מֵעילָווֹהִי דאַבְרָהָם"; ויקרא ט' 4, "היום ה' נראה אליכם". ובתרגום, "אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַייָ מִתְגְלֵי לְכוֹן". דוגמאות נוספות ראה אצל Melammed, Bible Commentators, 162.
16. ראה מידע נוסף על כך אצל Barjer, The Great Angel,. מידע ברמה פופולרית יותר ראה גם אצל Robert Leo Odom ,Israel's Angel Extraordinary (Bronx, N.Y.:Israekite Heritage Institute, 1985).
17. ראה גם את התרגום לארמית למלכים א' ח' 27, בהקשר של תפילת שלמה במהלך חנוכת בית המקדש. במקור נאמר, "האומנם ישב אלוהים על הארץ?" ובתרגום נכתב, " כמו כן שים לב לתשובתו של אלוהים בפרק ט' פס' 3, "הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם, והיו עיני וליבי שם כל הימים". בתרגום הפכה תשובה זו ל"הקדשתי את הבית שבנית כדי ששכינתי תשכון שם עד עולם, ותהא שכינתי שורה בו ורצוני יעשה שם כל היום" (תרגום חופשי מארמית של "אקדישית ית ביתא הדין דבניתא לאשראה שכינתי תמן עד עלמא ותהי שכינתי שריא ביה ואם רעותי מתעבדא תמן כל יומי". מקראות גדולות, הוצאת הכתר, אוניברסיטת בר-אילן, 1995).
18. Nahum Sarna, Genesis, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989), 383 (Excursus 10, Angelology).
19. שם, עמ' 383-84.
20. הנה עוד דוגמה מהתרגומים לארמית, המעידה על ההיקף שבו השכינה לקחה את מקומו של אלוהים. במלכים ב' א' 3 נכתב במקור, "המבלי אין אלוהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון?" (ראה גם פס' 6). אבל בתרגום נאמר, "האם אין אלוהים שהשכינה שלו שורה בישראל, שאתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון?" (תרגום חופשי של "הֲלָא אֶלָהּ קיים דִשכינתֵיה שָׂריָא בישראל אַתוּן אזלתוֹן למתבע בבעל זבוב טעות עקרון?"
21. תלמוד בבלי מבואר, מתורגם ומנוקד על ידי הרב עדין שטיינזלץ. מכון ישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, 1967.
22. בפרשנותו לבראשית י"ח 22, "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני יהוה", מציין ו' גינטר פלו, הרב הרפורמי וחוקר התנ"ך, "בפסוק זה יש הבחנה ברורה בין 'האנשים' לבין יהוה". W. Gunther Plaut, The Torah: A Modern Commentary (New York: Union of American Hebrew Congregations, 1985), 128.
23. על המילה "ויאכלו" מבראשית י"ח 8 אומר פלו, "הפרשנים המסורתיים מתקשים בנקודה זו. אם השלושה הם שליחים משמים, מדוע הם אוכלים? לפי המדרש, הם רק העמידו פנים שהם אוכלים. לדברי רש"י, הם העמידו פנים מטעמי נימוס. הטקסט מתעלם כמובן מדיני הכשרות היהודיים, האוסרים להגיש בשר וחלב באותה ארוחה". שם, עמ' 122.
24. זאת גם הסיבה שמרים הבתולה ילדה את ישוע, שהרי בן האלוהים לא היה יכול להיוולד בדרך הרגילה. אילו נולד ככל האדם, הוא היה אדם רגיל.
25. ראה הפניה בהערה 24.
26.  Rabinowicz, Encyclopedia of Hasidism, 454


כל הזכויות שמורות מעוז ישראל (תל-אביב) צור בע"מ".

 

 
                                                                                                                                                                                         

האם חוק הסיבתיות תקף גם מחוץ למרחב והזמן?

News image

אתאיסטים רבים טוענים כי הטיעון הקוסמולוגי נופל משום שלפני הזמן והמרחב עיקרון הסיבתיות לא פועל ולכן ליקום לא צריך להיות גורם לקיומו. הם טוענים כי חוק הסיבתיות זהו חוק שתקף בתוך היקום ולא מחוצה לו. ולכן, אנו לא צריכים לחשוב שלהתחלתו של היקום הייתה סיבה או גורם. אך האם טענה ... המשך

האם עדיין יש צורך היום בקורבנות? או שמצוות מספיקות?

News image

הרבנים טוענים כי לפי משלי ט"ז 6, חסד ואמת – כלומר אהבה ומעשים טובים - יכולים לכפר. אם כך, מי צריך קורבנות? אם ממשיכים עם ההיגיון של השאלה הזאת, אפשר לשאול גם: אם לפי משלי ט"ז 6, חסד ואמת מכפרים, מי זקוק ליום הכיפורים? אם האדם יכול לכפר על חטאיו בפני ... המשך

הקשר של פרק נ''ב ונ''ד לפרק נ''ג בספר ישעיהו

News image

טענה: "אם ברצונך לדעת מהו פירוש פרק נג בישעיהו, קרא בישעיהו פרקים נב ו-נד ותראה שההקשר הוא שובם של היהודים מגלות בבל, 550 שנה לפני זמנו של ישוע."יש שמץ של אמת בטענה הנ"ל. הנביא חזה בעתיד המזהיר של ישראל ובפועלו של המשיח על רקע סוף גלות בבל. אך ההקשר הרבה ... המשך

-
+
3



messianic_jews-יהודים-משיחיים

?יש לך שאלה          

:מאמרים נוספים בנושא            

בעקבות האחד          

בעקבות המשיח

לאורך התנ"ך, אלוהים מכוון אותנו בעזרת הנביאים והמלכים לעבר דמותו של "האחד" שאמור לפתור את הבעיה הגדולה ביותר של האנושות, הבעיה שהתחילה כאשר האדם הראשון מרד באלוהים - בואו ליהנות ממצגת קריקטורית העוקבת אחר "האחד". (למשיח בתורה - לחצו כאן)