אמונה באור המדע

השימוש במושג "קאנון" מתאר את הספרים אשר נכתבו בהשראה אלוהית ולכן שייכים לכתבי הקודש. הקושי שבקביעת הקאנון המקראי הוא בכך שאין בכתבי הקודש עצמם רשימה של איזה ספרים שייכים לכתובים. קביעת הקאנון היה תהליך, שנקבע קודם ע"י הרבנים היהודים ותלמידים חכמים ולאחר מכן ע"י המאמינים הראשונים. באופן אולטימטיבי, זה היה אלוהים אשר קבע איזה ספר יהיה שייך לקאנון כתבי הקודש. כל ספר מהכתובים היה שייך לקאנון מרגע שאלוהים נתן השראה לכתיבתו. זה היה בפשטות עניין שאלוהים הראה לאלה שהאמינו בו איזה ספר עליהם לכלול בכתבי הקודש.

בהשוואה לברית החדשה, הייתה מעט מאוד מחלוקת על קביעת הקאנון בתנ"ך. המאמינים העבריים זיהו את שליחיו של אלוהים וקיבלו את הכתובים כדבר אלוהים שנכתב בהשראתו. אין ספק שהיו גם כמה ויכוחים בקשר לקאנון בתנ"ך. מכל מקום, בשנת 250 לאחר הספירה הייתה הסכמה אוניברסלית לגבי הקאנון בכתבים העבריים. הסוגיה היחידה שנשארה הייתה לגבי הספרים החיצוניים עם כמה דיונים וויכוחים שנמשכים עד היום. רובם של החוקרים היהודים מתייחסים אל הספרים החיצוניים כמסמך היסטורי ודתי יעיל, אולם לא באופן שווה לכתבי הקודש.

לגבי הברית החדשה, התהליך של ההכרה והאיסוף החל במאות הראשונות של הקהילה המשיחית. מוקדם מאוד אושרו כמה מהספרים בברית החדשה כחלק מהקאנון. שאול התייחס לכתביו של לוקס כמהימנים ובעלי סמכות כמו התנ"ך (הראשונה לטימותיאוס 5:18; ראה גם דברים 25:4 ולוקס 10:7). שמעון פטרוס הכיר בכתביו של שאול כחלק מהכתובים (השנייה לפטרוס 15-16: 3). כמה מהספרים בברית החדשה היו נפוצים בקרב הקהילות (אל הקולוסים 4:16; הראשונה אל התסלוניקים 5:27). קלמנטס של רומא הזכיר לפחות שמונה ספרים מהברית החדשה (95 לאחר הספירה). איגניטוס מאנטיוכיה הכיר כשבעה ספרים (115 לאחר הספירה). פוליקרפ, תלמידו של יוחנן השליח הזכיר כחמישה עשר ספרים 108 לאחר הספירה). מאוחר יותר אירניוס הזכיר עשרים ואחת ספרים (185 לאחר הספירה). היפולטוס זיהה כ- 22 ספרים (170-235 לאחר הספירה). ספרי הברית החדשה אשר היו נתונים למחלוקת היו אל העבריים, יעקוב, השנייה לפטרוס, השנייה ליוחנן, השלישית ליוחנן. הקאנון הראשון היה הקאנון המיוריטני אשר כלל את כל ספרי הברית החדשה חוץ מאל העבריים, יעקוב והשלישית ליוחנן. בשנת 363 לאחר הספירה הכינוס של לאודיקיה הצהיר שרק הברית החדשה (בנוסף לספרים החיצוניים) ו-27 ספרים בברית החדשה נקראו בקהילות. הכינוס של הייפו (393 לאחר הספירה) והכינוס של קרטאג' 397 לאחר הספירה) גם מאשר את אותם 27 ספרים כבעלי סמכות.

הכינוס השתמש בכמה עקרונות על מנת לקבוע אם הברית החדשה היה באמת ספר שנכתב בהשראת רוח הקודש: 1) האם המחבר היה שליח או שהיה לו קשר קרוב לשליחים? 2) האם הספר התקבל ע"י גוף המשיח כולו? 3) האם הספר מכיל דוקטורינה עקבית ולימוד אורטודוקסי? 4) האם הספר מכיל הוכחות למוסריות גבוהה וערכים רוחניים ומשקף את רוח הקודש? שוב, חשוב לזכור שלא הקהילה קבעה את הקאנון. שום כינוס לא החליט על הקאנון. זה היה אלוהים, והוא בלבד. הוא קבע איזה ספרים יהיו חלק מכתבי הקודש . זה היה פשוט אלוהים שהראה לאלה שמאמינים בו את מה שהוא כבר החליט לפני כן. התהליך האנושי של איסוף הספרים בכתבי הקודש היה עם פגמים,אולם אלוהים בשליטתו למרות הבורות והעקשנות של בני האדם, גרם לקהילה הראשונה להכיר בספרים שהוא השרה מרוחו עליהם.