הארכיאולוגיה עוסקת בחקר חומרים שאינם מתכלים, שבני האדם השאירו אחריהם במהלך הדורות.
כיום משתמשים בשיטות מחקר מתקדמות ובחידושים מדעיים כדי לשחזר את העבר ואת אורח חייהם של אבותינו, ללמוד ולהבין אותו. המזרח התיכון, וישראל בפרט, הם שדה פורה למחקר ארכיאולוגי, בגלל רצף ההיסטוריה האנושית באזור.

 הארכיאולוגיה מאשרת את אמינות התנ"ך

הארכאולוגיה לא מוכיחה שהתנ״ך הוא דבר אלוהים. היא יכולה רק לאשר את האמינות ההיסטורית ואת האותנטיות הבסיסית של סיפור כלשהו. הארכאולוגיה יכולה להוכיח שמאורע מסוים מתאים לתקופה שבה הוא אמור להתקיים. ג׳ א׳ רייט כותב, ״סביר להניח שלעולם לא נוכל להוכיח שאברהם אבינו אכן חי... אבל אנחנו כן יכולים להוכיח שאורח חייו והתקופה שבה הוא חי, כפי שהם משתקפים בסיפורים אודותיו, מתאימים באופן מושלם לאלף ה־2 לפנה״ס, ולא לאף תקופה אחרת״ (40 ,Wright, BA).
מילר בורוז מאוניברסיטת ייל מכיר בערכה של הארכאולוגיה וביכולתה לאשר את האותנטיות של כתבי הקודש:
שוב ושוב תומכים הממצאים הארכאולוגיים במה שמסופר בכתובים. אין ספק שהחפירות הארכאולוגיות תרמו רבות להערכה של החוקרים כלפי התנ״ך, שהיום [כבר] רואים בו אוסף של תעודות היסטוריות. האישורים לכך הם כלליים ונקודתיים כאחד. עצם העובדה שניתן לפרש את התיאור המקראי או להדגימן בעזרת ממצא ארכאולוגי מעידה על כך שסיפור כזה או אחר מתאים למסגרת ההיסטורית, כפי שיכול לקרות רק עם ממצא מקורי של התקופה העתיקה. נוסף לאימות הכללי הזה אנחנו מוצאים אישורים חוזרים ונשנים לתיאור המקראי בנקודות ספציפיות. למשל, שמות של מקומות ואנשים שנמצאים במקומות המתאימים ובתקופה הנכונה.(Burrows, HAHSB, 6)

במאה השנה האחרונות אימת המחקר הארכיאולוגי חלק גדול מההיסטוריה שמתוארת בכתבי הקודש. לדוגמה, סיפורן של הערים סדום ועמורה נחשב במשך שנים לאגדה, אך בחפירות שנעשו לאחרונה באָבֵל, הלא היא בית מעכה, נחשפו כ15,000 לוחות חרס ועליהן חותם, שמעיד שהלוחות נוצרו בסדום ובעמורה. חפירות ארכיאולוגיות הוכיחו גם את קיומו של שליט פרסי בשם בלשאצר, את קיומה של ממלכת החיתים שעד הגילוי לא הוזכרה בשום מקום פרט לכתוב בתנ"ך, ואת קיומו של המלך סרגון. מעולם לא נמצא ממצא ארכיאולוגי שסתר את הנאמר בכתבי הקודש.

הארכיאולוגיה נותנת לנו ידע על רקע כלכלי, תרבותי, חברתי ופוליטי

הארכאולוגיה עוזרת להמחיש ולהסביר פסוקים שונים בתנ״ך ובברית החדשה הארכאולוגיה מעצימה את ידיעותינו על הרקע הכלכלי, התרבותי, החברתי והפוליטי של פסוקים מהתנ״ך ומהברית החדשה. היא תורמת גם להבנה של הדתות של העמים שגבלו עם ישראל.
הארכאולוג ס׳ ה׳ הורן מביא דוגמה נפלאה לגבי הדרך שבה העדות הארכאולוגית מסייעת בלימוד המקרא:
ממצאים ארכאולוגיים שפכו אור מעניין על כיבוש ירושלים ביד׳ דוד. בלי האור שהממצאים הארכאולוגיים שופכים על הנושא, התיאורים המקראיים של כיבוש זה (שמ״ב ה׳ 8-6; דהי״א ׳״א 6) הם מעורפלים למדי. לדוגמה, בשמואל ב׳ ה׳ 8 נאמר, ״ויאמר דוד ביום ההוא: יכל מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת הפיסחים ואת העיוורים שנואי נפש דוד [יהיה לראש ולשר]״. לכך יש להוסיף את מה שנאמר בדברי הימים א׳ ׳״א 6, ״ויעל בראשונה יואב בן צרויה, ויהי לראש״. בתרגום האנגלי של מהדורת המלך ג׳יימס המילה צינור מתורגמת ל׳׳מרזב״.

כיבוש ירולשים בידי דוד

לפני כמה שנים ראיתי ציור של כיבוש ירושלים. האמן צייר איש מטפס על מרזב מתכת, ורץ על החומה החיצונית של העיר. היתה זו תמונה מגוחכת, שכן בחומותיהן של ערים עתיקות לא היו תעלות או מרזבים, אם כ׳ היו בהן פתחי ניקוז למי הגשמים. בתרגום המתוקן לאנגלית, שראה אור אחרי שנערכו במקום חפירות ארכאולוגיות ששפכו אור על הסוגיה, המילה צינור תורגמה ל״פיר מים״. מהו פיר המים הזה שעליו סיפם יואב?
באותם ימים היתה ירושלים עיר קטנה, ששכנה על צלע אחת של ההרים שעליהם הוקמה בסופו של דבר העיר הגדולה. היא היתה ממוקמת במקום אסטרטגי, מוקפת עמקים משלושת צדדיה. זו הסיבה שהיבוסים הכריזו בשחצנות שאפילו פיסחים ועיוורים יוכלו להגן על העיר מפני מתקפה של צבא עצום וחזק. אבל אספקת המים של העיר היתה דלה; תושבי העיר היו תלויים לצורך זה במעיין שזרם מחוץ לחומת העיר, על המדרון המזרחי של ההר.
כדי לשאוב מים בלי לרדת למעיין פיתחו היבוסים מערכת משוכללת של תעלות, שעברו בסלע עצמו. תחילה הם חפרו את המנהרות במאוזן, מהמעיין לכיוון מרכז העיר. אחרי כ-28 מטר הם הגיעו למערה טבעית. מן המערה הם חפרו פיר מאונך, בגובה של כ-14 מטר, ומקצה הפיר הם חפרו תעלה באורך של כ-42 מטר, וגרם מדרגות שהסתיים בגובה פני העיר, כ-34 מטר מעל גובה פני המים במעיין. המעיין הוסתר מעיני אויב. כדי לשאוב מים ירדו נשות היבוסי דרך התעלה העליונה, הורידו את נאדות המים שלהן לפיר ושאבו מים מהמערה, שאליה הם זרמו באופן טבעי מהמנהרה האופקית שקישרה בין המערה למעיין.
ובכל זאת נותרה השאלה ללא מענה. החפירות שערכו ר׳ א׳ ם׳ מקאליסטר וגי ג׳ דאנקן לפני כמה עשרות שנים חשפו חומה ומגדל. בתחילה חשבו שהחומה שייכת לתקופה היבוסית והמגדל לימי דוד. חלק זה של החומה נמתח לאורך גבעת העופל, מערבית לכניסה לתעלה. כלומר, הכניסה היתה מחוץ לחומת העיר, חשופה להתקפות אויב. השאלה היא מדוע המנהרה לא נבנתה כך שתסתיים בתוך העיר. החידה הזו קיבלה מענה בחפירות שערכה מאוחר יותר קתלין קניון באזור העופל. היא מצאה שמקאליסטר ודנקן שגו בתארוך שהם יחסו לחומה ולמגדל; הממצאים שהם חשפו הם למעשה מהתקופה ההלניסטית. קניון חשפה את החומה היבוסית האמיתית בהמשך המדרון, מזרחית לכניסה למנהרה, מה שממקם את הכניסה למנהרה במקום בטוח, בתחומי העיר העתיקה.

דוד, שנולד בבית לחם הממוקמת כ-6.5 ק״מ דרומית לירושלים... הבטיח שהראשון שייכנס לעיר דרך פיר המים יהפוך לשר הצבא, לרמטכ״ל של אותם ימים. יואב, שכבר היה שר הצבא, לא רצה לאבד את מעמדו, ולכן הוביל את המתקפה בעצמו. כנראה שהכוחות נכנסו למנהרה, טיפסו דרך הפיר ונכנסו לעיר לפני שאיש מהנצורים הבחין בכך (16 ,15 ,Horn, RIOT).
חשוב להבין שהממצאים הארכאולוגיים לא הפריכו את כל טענותיהם של מבקרי המקרא. מבקרים אלה יוצאים מתוך הנחות מסוימות שלא מאפשרות להם לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית. דבריו של בורוז בנושא הם מאוד ברורים, ״תהיה זו טעות לומר שהממצאים הארכאולוגיים מפריכים את כל התיאוריות של מבקרי המקרא. ותהיה זו טעות גדולה עוד יותר לומר שגם הגישות והשיטות הבסיסיות של הביקורת המדעית המודרנית הופרכו כליל״ (,Burrows 292 ,WMTS).

ממצאים ארכאולוגיים הפריכו הנחות רבות של הביקורת הקיצונית

יחד עם זאת, כפי שעולה מפרק זה, הממצאים הארכאולוגיים הפריכו הנחות רבות של הביקורת הקיצונית, וגרמו להטלת ספקות במה שלעיתים קרובות הוצג כ״תוצאות הבדוקות של ביקורת המקרא העליונה״.
אולברייט מדבר על העדויות שנתגלו אודות השלטון המקיף של שלמה, שאנשי ביקורת המקרא הטילו בו ספק. ״שוב אנחנו מוצאים שיש לתקן באופן משמעותי את ההנחות של הביקורת הקיצונית [שרווחה] ב־50 השנה האחרונות״ (-A122 ,bright, NLEHPC).

יש אנשים המתעקשים שמי שמאמין במימד העל־טבעי לעולם לא יסכים עם מי שלא מאמין בכך בכל מה שנוגע למשמעות הממצאים הארכאולוגיים, שכן מדובר בשני מחנות מנוגדים. הם יטענו שכל אדם יפרש את הממצאים הארכאולוגיים על בסיס ההשקפה שלו.
לסיכום: (א) הארכאולוגיה לא מוכיחה את מה שנאמר בתנ״ך ובברית החדשה; היא מאשרת את המהימנות ההיסטורית ומבארת פסוקים מסוימים. (ב) הארכאולוגיה לא הפריכה את כל טענותיהם של המבקרים הקיצוניים, אבל קראה תגר על רבות מהנחות המוצא שלהם.

שוב אנחנו מוצאים שיש לתקן באופן משמעותי את ההנחות של הביקורת הקיצונית [שרווחה] ב-50 השנה האחרונות.
- וויליאם פ׳ אולברייט

מהימנות ההיסטוריה המקראית

אישור ארכאולוגי לתנ׳׳ך וויליאם פ׳ אולברייט, ששמו התפרסם כאחד מגדולי הארכאולוגים, אמר, ״אין ספק שהארכאולוגיה מאשרת באופן משמעותי את המהימנות ההיסטורית של המסורת המקראית״(176 ,Albright, ARI).
פרופסור ה׳ ה׳ ראולי(מצוטט בדבריו של דונלד פ׳ ווייסמן בספרו Revelation and the Bible ־(״התגלות והכתובים״), טוען ש״החוקרים בימינו רוחשים כבוד לסיפורי האבות יותר מכפי שהיה נהוג בעבר, רק בזכות ההצדקה שמספקות העדויות השונות, ולא משום שהם ניגשים לעבודתם עם גישה שמרנית יותר מזו שהיתה לקודמיהם (Rowley. מצוטט אצל -wiseman, ACOT. אצל 305 ,Henry, RB).

מריל אונגר מסכם, ״המחקר הארכאולוגי של התנ״ך חשף את קיומם של עמים שלמים, הקים לתחייה עמים חשובים, ובאופן מדהים למדי גישר על פני פערים היסטוריים ותרם המון להבנת הרקע של סיפורי המקרא״(15 ,unger, AOT).

סר פרדריק קניון אומר לגבי חלקי התנ״ך שאליהם הופנו רוב חיצי הביקורת המתפוררת בשלהי המאה ה־19, כי ״יהיה זה לגיטימי לומר...
שהעדויות הארכאולוגיות ביססו מחדש את המהימנות והסמכותיות שלהם, והעלו את ערכם משום שהפכו אותם למובנים יותר וסיפקו ידע מקיף על הרקע והמסגרת שבה התרחשו המאורעות השונים. הארכאולוגיה טרם אמרה את המילה האחרונה; אבל התוצאות שכבר הושגו מאשרות את האמונה שהתנ״ך יכול רק להרוויח מכל מידע חדש שמתגלה״ (279 ,Kenyon, BA).

דיוק נוסח המסורה

הארכאולוגיה מספקת שפע של עדויות המאמתות את מידת הדיוק של נוסח המסורה שנמצא היום בידינו. ברנרד ראם כתב על חותם ירמיהו:
המחקר הארכאולוגי מספק עדויות לגבי הדיוק המהותי של נוסח המסורה. ניקח למשל את חותם ירמיהו, ששימש לחתימת הביטומן על כדי יין במאה ה-2 לס', ועליו חקוקות המילים מירמיהו מ״ח 11, שבאופן כללי תואמות את נוסח המסורה. חותם זה ״...מעיד על מידת הדיוק של העברת הטקסט מאז ש(החותם) נוצר ועד שנכתבו דבריו של ירמיהו״. גם פפירוס רוברטס, שמתוארך למאה ה-2 לפנה״ס, ופפירוס נש, שאולבברייט תיארך למועד שקודם לשנת 100 לפנה״ס, מאשרים את נוסח המסורה (8-10 ,Ramm, CITOT).

וויליאם אולברייט אומר ש״אפשר להות בטוחים שהטקסט העיצורי של נוסח המסורה, גם אם אינו נטול שגיאות, נשתמר בדיוק שאין שני לו בכל חיבור אחר בספרות המזרח הקרוב... שפע האור שהספרות האוגריתית שופכת על השירה העברית המקראית לדורותיה מבטיח שהמקרא הוא חיבור קדום ומדויק באופן מדהים בכל מה שקשור למסירה שלו לאורך הדורות״ (Albright, OTAAE. מצוטט אצל 25 ,Rowley, OTMS).

ככל שמוצאים עוד ועוד התאמה בין הארכאולוגיה לבין פרטים בתמונת העבר כפי שהתנ״ך מתאר אותה... כך גדלה ההתרשמות מהאותנטיות הכללית של התנ״ך.

- מילר בורוז

ביחס למידת הדיוק של הכתובים, כפי שהיא עולה מממצאים ארכאולוגיים שונים, אולברייט כותב כי ״התכנים של התורה קדומים בהרבה מהשלב שבו הם נערכו בסופו של דבר; תגליות חדשות ממשיכות לאשר את הדיוק ההיסטורי ואת העתיקות הספרותית של פרט אחר פרט בתורה... לפיכך, מי ששולל את הרעיון שהתורה נכתבה בידי משה בעצם מותח ביקורת מיותרת״(224 ,Dodd, MNTS).

אולברייט מתייחס למה שהמבקרים נהגו לומר:
עד לא מזמן רווח המנהג בקרב חוקרי המקרא לנהוג בסיפורי האבות שבספר בראשית כאילו היו יצירה מלאכותית של סופרים ישראלים מתקופת הממלכה המפוצלת, או מעשיות שסיפרו מלחים דמיוניים כשישבו סביב המדורה במאות שלאחר כיבוש הארץ. אפשר למנות שמות של חוקרים בולמים שראו כל פרט ופרט מבראשית י״א-נ׳ כהשתקפות של המצאה מאוחרת יותר, או לכל הפחות כהשלכה של מאורעות ומצבים מימי המלכות אל העבר הרחוק, שאודותיו, כך הם חשבו, דבר לא היה ידוע באמת למחברים שכתבו בתקופה מאוחרת יותר
   (,Albright1-2 ,BPFAE).
הוא מוסיף ואומר שבינתיים הכל השתנה. ״תגליות ארכאולוגיות שנחשפו מאז 1925 שינו את התפיסה הזו. פרט לכמה חוקרים עקשנים וותיקים יותר, בקושי אפשר למצוא חוקר מקרא אחד שהקצב המהיר שבו מצטבר מידע שתומך באמינות ההיסטורית המוצקה של מסורת האבות לא הותיר עליו את רישומו. לפי בראשית, האבות היו קשורים לעמים הנוודים למחצה של ירדן, סוריה, אגן נהר הפרת וצפון ערב במאות האחרונות של האלף ה־2 לפנה״ס, ובמאות הראשונות של האלף ה־1 לפנה״ס״(1-2 ,Albright, BPFAE).

מילר בורוז אומר על הנושא:
כדי להבין את המצב לאשורו עלינו להבחין בין שני סוג אישורים, כללי ונקודתי. אישור כללי מעיד על קיומה של התאמה כללית בלי שיהיה בהכרח אישור מוחלט של כל הנקודות. אישורים כלליים ניתן לראות גם בחלק ניכר מהדברים שהוזכרו קודם כהסבר ודוגמאות. התמונה מתאימה למסגרת; המנגינה והליווי מתקיימים זה לצד זה בהרמוניה. לעדות כזו יש כוח מצטבר. ככל שיש עוד ועוד התאמה בין הארכאולוגיה לבין פרים בתמונת העבר כפי שהתנ׳׳ך מתאר אותה, גם אם אין התייחסות ישירה אליהם, כך גדלה ההתרשמות שלנו מהאותנטיות הכללית של התנ׳׳ך. סיפור שאיננו אלא אגדה או פיקציה, בסופו של דבר יסגיר את עצמו על ידי פרטים שיתגלו ככאלה שאינם שייכים לתקופה ועל ידי חוסר הרמוניה (,Burrows, WMTS 278).

הארכיאולוגיה מוכיחה אמיתות היסטורית של התנ"ך

הארכאולוגיה מספקת מידע נוסף בתחומים שהכתובים לא דנים בהם דוגמה טובה היא התקופה שבין שתי הבריתות, המלכים, המערכות הצבאיות והאימפריות, שלא מוזכרת בכתבי הקודש.
אבל יש מקום למילת אזהרה. לעיתים קרובות אנחנו שומעים ש״הארכאולוגיה מוכיחה את אמיתותו של התנ״ך״. הארכאולוגיה לא יכולה ״להוכיח״ את אמיתותו של התנ״ך, אם הכוונה היא שהארכאולוגיה מוכיחה שהתנ״ך נכתב בהשראת אלוהים. אבל אם במילה ״הוכחה״ הכוונה שהארכאולוגיה מעידה על האמת ההיסטורית של מאורע מסוים או של פסוקים מקראיים כלשהם, אזי הארכאולוגיה אכן ״מוכיחה״ את אמיתותו של התנ״ך.

אני מאמין שהארכאולוגיה תורמת לביקורת המקרא, לא בתחום ההשראה וההתגלות האלוהיים, אלא משום שהיא מאשרת את הדיוק ההיסטורי ואת המהימנות של המאורעות המתועדים במקרא. נניח שלוחות האבן שעליהם נכתבו עשרת הדיברות ימצאו. מדע הארכאולוגיה יוכל לאשר שמדובר בלוחות אבן, שעשרת הדיברות חקוקים על לוחות אלה, ושתאריך יצירתם הוא בימיו של משה; הארכאולוגיה לא תוכל להוכיח שאלוהים הוא שנתן אותם למשה.

מילר בורוז כותב שהארכאולוגיה ״יכולה לתאר בפירוט את מראהו הטופוגרפי של מחנה צבאי, אבל היא לא יכולה לספר לנו על אופיו של אלוהים״ (,Burrows 290 ,WMTS).
אחת המגבלות שהארכאולוגיה מתמודדת איתן היא מחסור בעדויות. אדווין ימאוצ׳י כותב ש״כאשר היסטוריונים של העת העתיקה עושים שימוש בממצאים ארכאולוגיים, הם שוכחים כמה זעומות הן העדויות הארכאולוגיות שבידיהם. לא תהיה זו הגזמה לומר שיש בידינו לא יותר מאשר שבריר של מחצית של השליש של הרבע של החמישית של העדות שהיתה יכולה להיות בידינו״(9 ,Yamauchi, sss).

ג׳וזף פרי דן בספרו Archeology and Bible History (״ארכאולוגיה והיסטוריה מקראית״) בשאלת הארכאולוגיה והקשר שלה לתנ״ך:
כבר אמרנו שממצאים ארכאולוגיים מסוימים שפכו אור על אין ספור פסוקים בתנ״ך, שבמשך שנים הביכו את הפרשנים. בזכות הממצאים האלה התבררה משמעותם של פסוקים אלה. כלומר, הארכאולוגיה שופכת אור על הכתובים, וכך תורמת רבות לפרשנות המקראית. נוסף על כך, הממצאים הארכאולוגיים תומכים בפסוקים רבים שקודם לכן נדחו בידי המבקרים, במענה שאינם נכונים מבחינה היסטורית או שהם סותרים עובדות ידועות (,Free, ABH 1).

 _{כל הזכויות למהדורה העברית שמורות ל"מעוז" ישראל צור (תל אביב) בע"מ. כל הציטוטים מהברית החדשה לקוחים מהתרגום החדש אלא אם צויין אחרת, כל הזכויות לתגרום החדש של הברית החדשה שמורות לחברה לכתבי הקודש בישראל}

  _{J. G. Machen, Christianity and Liberalism, pp. 28, 29
  George Wald, “The Origin of Life”, Scientific
American, Vol. 191, #2, P. 46
 
 The Origin Of Life, A.I. Oparin, NY Dover Publications, 1960, p. 60
 
 Science News Letter, Harold Shapely, July 3, 1965, p. 10
 
 The Origin Of Life, George Wald, Scientific
American, Vol. 191; 1954, p. 49
 
 Putting Darwin Back in the Dock, Time, March 16, 1981, p. 81
 
 William H. Matthews, NY, Barnes and Noble, 1962
 
 Fring and Frings, Concepts of Zoology, New York: Macmillan, 1970, p. 53, 54
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 171
 
 Harlod F. Blum, Time’s Arrow and Evolution, Princeton, 1968, p. 150
 
 A. M. Winchester, Genetics, Dallas: Houghton Mifflin, 1966, p. 405
 
 Theodosius Dobzhansky, Evolution, Genetics and Man, NY: John & Sons, 1955, p. 103
 
 Robert Ardrey, The Territorial Imperative, NY: Dell Publishing Co., 1966, p. 51, 87
 
15 P. Scott reviewing “The Natrual History of Aggression”, p. 280
 
 Petre Kropotkin, Mutual Aid, NY: Doubleday,  & Co. , 1909,page p. Viii
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 83
 
 Petre Kropotkin, Mutual Aid, NY: Doubleday, page & Co. , 1909, p. iX
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 83
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American . שם,  P,171  
  William H. Matthews III, Fossils, NY: Barnes and Noble, 1962, p. 158
  שם.
 
 A. Pavlov, “Le Crtace inferiur de la Russe et sa faune”, Nouv. Mem. Soc. Nat. Moscov Novv Serie XVI livr. 3 1901, p. 87.מצוטט על ידי Leo Berg, Nomogensis, בתרגומו של J. N. Rostovtsov, Cambridge: MIT Press, 1969, p. 74
.
  Leo Berg, Nemogenesis, p. 108
 
 Waldo Shumway and F. B. Adamston, Introduction to Vertebrate Embryology, NY: John Wiley and Sons, 1954, p. 5
 
 Robert H. Dott and Roger L. Batten, Evolution of the Earth, St. Louis: McGraw-Hill Book Co. , Inc. 1971, p. 86
 
 המילון החדש, אברהם אבן שושן, הוצאת ספרים קריית ספר ירושלים, 1986, עמוד 914.
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 187-186
 
 Charles Darwin, The Origin of Species, New York: New American Library, 1958, p. 316
 
 E. C. Olson, The Evolution of life, NY: Menton Books, 1965, p. 94
 
 Theodosius Dobzhansky, Evolution Genetics and Man, NY: John Wiley and Son, Inc., 1955, p. 227, 228
 
 H. H. Newman, Evolution Genetics and Eugenics, Chicago: University of Chicago Press, 1932, p. 53, מצוטט על ידי Bolton Davidheiser, Evolution and Christian Faith, Grand Rapids: Baker BookHouse, 1969, p. 232
 
 David Lack, Evolutionary Theory and Christian Belief, London: Methuen, 1957, p. 65, מצוטט על ידי Arthur C. Custance, in Convergence and the Origin of Man, Brockville: Privately published, 1970, p. 17
 
 E. H. Colbert, Evolution of the Vertebrates, New York: John Wiley and Son, 1969, p. 336, 337
 
 E. C. Olson, The Evolution of Life, New York: The New American Library, 1965, p. 42
 
 J. Z. Young, The Life of Vertebrates, New York: Oxford University Press, 1962, p. 726
  Robert H. Dott, Jr. And Roger L. Batten, Evolution of the Earth, St. Louis: McGraw Hill Book Co., 1071, p. 434
 
 C. E. Oxnard, “Human Fossils: The New Revolution”, The Great Ideas Today, 1977, Chicago: The Encyclopedia Brittanica, 1977, p. 142-143
 
 Philip V. Tobias, “Early Man in East Africa”, Science, Vol. 149, p. 22
 
 James R. Beerbower, Search for the Past, Englewood Cliffs: Prentice-Hall, Inc., 1968, p. 39
 
 Louis V. Pirsson and Charles Schuchert, Textbook of Geology, New York: John Wiley and Sons, 1920, p. 711,712, 826
 
 William H. Twenhofel and Robert R. Shrock, Invertebrate Paleontology, New York: McGrew-Hill Book Co., 1935, p. 19
 
 Derek V. Ager, Principles of Paleoecology, San Francisco: McGrew-Hill Book Co., 1963, p. 108
 
 Teilhard de Chardin, The Future of Man, New York: Harper and Row, 1948, p. 85,  מצוטט על ידיA.E. Wilder Smith, Man’s Origin, Man’s Destiny, Wheaton: Shaw Publishers, 1968, p. 100
 
 D. M. S. Watson, London Times, August 3, 1929,  מצוטט על ידי Bolton Davidheiser, Evolution and Christian Faith, Grand Rapids: Baker Book House, 1969, p. 155
 
 E. Peter Volpe, Understanding Evolution, 2nd ed. , Dubuque: Wm. C. Brown Co. Publishers, 1970, p. xi
 
 . G. Walls, Julian Huxley, G. P. Walls, The Science of Life, New York: The Literary Guild, 1934, p. 314
 
 J. H. Rush, The Dawn of Life, Garden City: Hanover House, 1957, p. 90
 
 The New Testament Documents: Are They Reliable?, P. 15
 
 Does the Bible Contradict Itself?, p.13-14
 
  p.107 The Dead Sea Scrolls and the Bible,
 
 Why I am not a Christian, p. 11
 
 Who mooved the stone? Zondervan, 1971, Preface
 
 Carl Jung, Modern Man in Search of a Soul, New York, Rutledge Books, 1933
 
 אלברט אינשטיין, צוטט על ידי Mead, p. 192
 
 מצוטט על ידי Bill Bright, Jesus and the Intelletual, p. 14
 
 Ends and Means, p. 270 ff
 
 Religion Is a Gigantic Fraud, San Diogo, Calif.: The Thinkers Club, Box 2832, dept. RG
 
 Francis Schaeffer, True Sprituality, p. 1}