בכל בן-אדם באשר הוא מוטמע הצורך באהבה, מערכות יחסים ואינטימיות. בכתבה שהופיעה בירחון אמריקאי, הצהיר ד"ר הנרי בראנדט שישנה תופעה המופיעה אצל רבים מן הזוגות המגיעים אליו. כך הם אומרים לו: " בהתחלה, קיום יחסי-מין היה מרגש עבורנו. לאחר מכן, התחלנו להרגיש מוזר לגביי עצמנו אישית ואז הרגשנו מוזר גם לגביי בן/בת זוגנו. התווכחנו, רבנו ולבסוף נפרדנו. כעת אין בנינו שום קשר".

לתופעה זו אני קורא תופעת 'הבוקר שאחרי'. אנו מתעוררים ומגלים שהאינטימיות חסרה. מערכת היחסים המינית אינה מספקת אותנו עוד ונותרנו עם משהו שלא רצינו בו באמת מלכתחילה. אנחנו שוכבים במיטה לצד בני זוגנו בהרגשת ריקנות ואשמה וכל מה שנשאר הוא - שני אנשים מרוכזים בעצמם אשר דורשים את סיפוקם האישי. המרכיבים של אהבה כנה, אמיתית ואינטימית אינם יכולים להירכש באופן מיידי ולכן אנו מוצאים את עצמנו במצב לא מאוזן, בחיפוש אחר הרמוניה.

לכל אחד מאיתנו יש חמישה רבדים חשובים בחייו. יש לנו את הרובד הפיזי, הרגשי, המנטלי, הסוציאלי והרוחני. כל חמשת אלה נועדו לעבוד יחד בהרמוניה. בחיפושנו אחר אינטימיות במערכת-יחסים אנו מייחלים לפתרון היום או אתמול. אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו כמהים לסיפוק מיידי. כאשר הצורך באינטימיות במערכת יחסים אינו בא לידי סיפוק, אנו מחפשים פתרון מיידי. היכן אנו מחפשים אותו? בחלק הפיזי. קל יותר להיות אינטימי עם מישהו באופן פיזי מאשר בכל ארבעת הרבדים האחרים שמרכיבים אותנו. ניתן להיות "אינטימי" עם אדם מהמין השני בתוך שעה (או פחות) - זה הכל עניין של דחף. אך במהרה אנו מגלים כי מין יכול לספק באופן מאוד זמני את הרצון הזה, ושעדין קיים הצורך העמוק והכמוס שלא בא לידי סיפוק.

מה אנחנו עושים כשההתלהבות בנינו לחבר\ה דועכת, וככל שאנחנו חווים מין אנחנו פחות ופחות נהנים ממנו? אנחנו מתרצים את המצב: "אנחנו מאוהבים. לא, אני מתכוון באמת מאוהבים". אך אנחנו עדין מוצאים את עצמנו מרגישים אשמים ולא מסופקים. אני נוכח לראות בכל אוניברסיטה אליה אני מגיע, גברים ונשים אשר מחפשים אינטימיות, הולכים ממערכת יחסים אחת לאחרת בתקווה ש"הפעם זה יהיה שונה. הפעם אמצא מערכת יחסים שתצליח!".

אני מאמין כי מה שאנחנו באמת חפצים הוא לא מין. הדבר שאנו חפצים לו באמת הוא אינטימיות עמוקה. כך אומר ד"ר בראנדט.

מהי אינטמיות?

כיום, המושג 'אינטימיות' לקח על עצמו קונוטציה מינית, אך אינטימיות זה הרבה מעבר מזה. מילה זו כוללת את כל ההיבטים השונים של חיינו – כן, גם את ההיבט המיני אך חשוב יותר; ההיבט הסוציאלי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. משמעותה של אינטימיות היא חלוקה מוחלטת של החיים עם אחר. האם לא לכל אחד מאיתנו היה בזמן זה או אחר את הרצון לקרבה, לאחדות, לחלוק את חיינו עם מישהו באופן מוחלט?

מרשל הודג', בספרו "הפחד שלך מאהבה", כותב: "אנו מייחלים לרגעים בהם יש ביטויי אהבה, קרבה ורוך, אך לעיתים תכופות, בנקודה קריטית מסוימת, אנחנו סוגרים את עצמנו וצועדים אחורה. אנחנו מפחדים מקרבה. מפחדים לאהוב". בהמשך הספר הודג' כותב: "ככל שאתה מתקרב למישהו ככה גדל הסיכוי שלך להיפגע". הפחד לרוב מסיט אותנו ממציאת אינטימיות אמיתית.

בתקופה מסוימת העברתי סדרה של הרצאות באוניברסיטה. בתום אחת ההרצאות ניגשה אליי אישה ואמרה לי: "אני חייבת לדבר איתך על בעיה שיש לי עם חבר שלי". התיישבנו והיא החלה לספר לי על בעיותיה. לאחר מספר רגעים, היא הצהירה את ההצהרה הבאה: "כעת בחיי, אני עושה כל מה שביכולתי על מנת לא להיפגע". אז השבתי לה: "במילים אחרות, את נוקטת צעדים על מנת לא לאהוב יותר?". היא חשבה שלא הבנתי אותה ולכן המשיכה: "לא, זה לא מה שאני אומרת, אני פשוט לא רוצה להיפגע יותר. אני לא רוצה כאב בחיי". פניתי אליה שוב ואמרתי: "נכון, את לא רוצה אהבה בחייך".
אתם מבינים, אין כזה דבר "אהבה נטולת כאב", ככל שאנו מתקרבים למישהו יותר כך גדלים הסיכויים לכאב.

אני מעריך כי אתם וגם 100 אחוז מהאוכלוסייה היו אומרים שהם חוו פגיעה במערכת יחסים בעברם. השאלה היא, כיצד אתם מתמודדים עם הכאב? על מנת להסוות את הכאב, רבים מאיתנו מגיבים לאנשים בדרך, שאני קורא לה, "דרך דו צדדית". אנחנו אומרים: "שמעי, אני רוצה שתתקרבי אליי. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב... אבל, נפגעתי בעבר. אז לא, אני לא רוצה לדבר על הנושאים האלה. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה."
אנחנו בונים חומות סביב ליבנו על מנת להגן על עצמנו מכל אחד שבא מבחוץ ועלול לפגוע בנו. אך אותה חומה אשר מונעת מאנשים להיכנס, כולאת אותנו מבפנים. התוצאה? הבדידות חודרת פנימה, האינטימיות האמיתית והאהבה נהפכים להיות בלתי ניתנים להשגה.

מהי אהבה?

אהבה היא יותר מרגשות, מפרפרים בבטן או מאורגזמה, היא לא מבוססת על רגשות. אולם, החברה שלנו כיום לקחה את מה שלראשונה נכתב בכתבי-הקודש אודות אהבה, מין ואינטימיות ושינתה אותם לרגשות והרגשות בלבד. הסרטים בהוליווד מרבים להציג בפנינו אילוסטרציה למושג 'אהבה' המזופתת בפרפרי-בטן של זוגות צעירים ויפים שמחזיקה ולו לשעה קלה. אך אלוהים בחר לתאר 'אהבה' בצורה שונה בכתבי-הקודש, להלן דוגמא לכך:

"האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה איננה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות והיא לא תדרוש את טובת עצמה, היא לא תתרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי בָּאמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם. (האיגרת הראשונה לקורינתיים, י"ג 4-8, הברית החדשה).

בכדי להבין את המשקל הרב שאלוהים מייחס לאהבה על פי הגדרתו, הרשו לי להציג בפניכם את פסוקים 4 עד 7 בצורה הבאה. חישבו כיצד צרכיכם היו באים לידי סיפוק אם מישהו היה אוהב אתכם בצורה שכתבי הקודש טענו שצריך לאהוב אחרים:

• אם אהובכם היה מגיב אליכם בסבלנות, באדיבות ולא היה מקנא בכם.
• אם אדם זה לא היה גאוותן או יהיר.
• מה לגביי, אדם שלא היה מלא בגסות, אנוכי או חמום מוח.
• מה אם הוא לא היה זוכר לכם את עוונותיכם הקודמים נגדו.
• אם הוא הוא לעולם לא היה משקר ותמיד היה ישר איתך.
• מה אם היה מגנים עליך, בוטח בך, תמיד מקווה לטוב ביותר עבורך ונשאר איתך גם בזמנים הקשים ביותר.

כך מתאר אלוהים אהבה, את האהבה שהוא רוצה שאנחנו נחווה במערכות היחסים שלנו. אתם תווכחו לראות כי אהבה מסוג זה ממוקדת ומתרכזת באדם השני. במקום לדרוש את טובת עצמה - היא מעניקה! אך קיימת בעיה, מי מאיתנו יכול למלא את אהבה כפי שמתוארת בפסוקים האלה?

בכדי שנוכל אנחנו לחוות את האהבה הזו במערכות היחסים שלנו, עלינו קודם כל לחוות את אהבת אלוהים כלפינו. איננו יכולים להפגין אהבה כזו כלפי מישהו אם לעולם לא חווינו אותה בעצמנו. אלוהים אשר מכיר אתכם, אשר יודע כל פרט עליכם, אוהב אתכם בצורה מושלמת.
אלוהים אמר לנו דרך הנביא ירמיהו: "מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו ל"א 2)
אזי, אהבת אלוהים לעולם לא תשתנה כלפינו. רק אדם שאהבת אלוהים מציפה את ליבו יהיה מסוגל להתפלל עבור אויביו, לסלוח לחוטאים כנגדו ולאהוב את אלו שלא אוהבים אותו בצורה שווה.

אלוהים אוהב אותנו לא משנה מה. בעוד שלעיתים תכופות, מערכות יחסים מגיעות לקיצם כאשר קורה משהו אשר מערער את השגרה, כגון, תאונה קשה, איבוד מקור הכנסה או סתם כי אנחנו כבר לא נראים כפי שנראנו לפני 20 שנה. אהבתו של אלוהים איננה מבוססת על המאורעות בחיינו, המראה הפיזי שלנו, כמה כסף אנחנו עושים בחודש, או מה הגזע, המוצא או המין שלנו. זאת אומנם בניגוד לדעת הרבנים (ראו תפילת ה18) אך בהחלט בתיאום מושלם לתנ"ך ולברית החדשה.

כפי שאתם יכולים לראות, זוית ראייתו של אלוהים לגביי אהבה שונה בתכליתה מהגדרתה על פי החברה. האם אתם יכולים לדמיין מערכת יחסים המכילה בחובה אהבה שכזו?

נשאלת השאלה, מה היא הצורה הרדיקלית ביותר בה אהבה יכולה לבוא לידיי ביטוי? המבחן הגדול ביותר של האהבה היא ההקרבה, רק מי שבאמת אוהב מסוגל להקריב, לוותר על היקר לו בעבור זולתו. הרי שההקרבה הקיצונית ביותר היא הקרבת חיינו, אם המוכנה להקריב את חייה בעד ילדיה, בעל המוכן להקריב את חייו להצלת אלו של אשתו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים מסוג זה, אפילו רעיון ה"משיח" בתנ"ך מבוסס על הקרבה, ישעיהו הנביא בפרק נ"ג מתאר את דמותו של המשיח כאחד שבא על מנת לשמש "שעיר לעזאזל" ולמות עבור בני האדם, אותם אלוהים אוהב. אך זה כבר נושא למאמר אחר: ("הפרק האסור" – נבואת ישעיהו פרק נ"ג על השעיר לעזאזל.)

עקרון ההנאה והרדיפה אחר העונג.